כוח חיים
מיתוסים רבים המתארים את בריאת האדם, קושרים אותה עם הפיכתו של האדם ליצור מודע ומורכב, לעתים קרובות בעל נשמה או נפש שמבדילה אותו משאר בעלי החיים. במקרים רבים, יוצרים האלים את האדם מן האדמה, ומפיחים בו רוח חיים. יצירתו של האדם מן האדמה, מדגישה את היותו חלק בלתי נפרד מן הטבע והבריאה, אם כי השתלשלות אירועים מסויימת שתגיע בדרך כלל בשלב די מוקדם, תגרום להפרדתו של האדם מן הטבע ולהדגשתה של ייחודיותו על פני שאר היצורים החיים.
כך, למשל, מספר לנו המיתוס היווני אודות בריאת האדם: לאחר שנסתיימה מלחמת האלים בנצחונם של האלים האולימפיים בראשות זאוס, ביקש זאוס מהטיטנים פרומתאוס ואפימתאוס לאכלס את העולם תחת מרותו. לשם כך, העניק להם זאוס מתנות רבות על מנת שיוכלו להעניקן לברואיהם: פרווה, נוצות, טלפיים, ציפורניים, שיניים, מהירות, כוח פיזי ועוד. אפימתאוס ברא את בעלי החיים והעניק להם את כל המתנות שקיבלו הוא ואחיו מזאוס. פרומתאוס עמל זמן רב, ולש מאדמה וממים יצור שעוצב בדמותם של האלים, אשר בו הפיח רוח חיים. אלא שעד שסיים פרומתאוס את יצירתו, כבר לא נותרו מתנות להעניק לה, מאחר ואפימתאוס חילק את כולן. האדם שנברא מעפר נותר חסר ישע, עירום וחלש. לכן, נתן לו פרומתאוס את מתנת האש.
זהו בוודאי ידע קדום מאד, שהשליטה באש היא זו שנתנה לאדם את יתרונו היחסי על שאר בעלי החיים, ואפשרה לו לשרוד בסביבה עוינת. בעולם שבו המוות אורב בחושך ולך אין שום נתונים פיזיים שמאפשרים לך להגן על עצמך, השליטה באש היא כוח-על. האש אפשרה לאדם להאיר את דרכו בחושך, להגן על מחנהו ושבטו, להצית שריפות יזומות ולרכך את מזונו. גם מספרי המיתוסים הקדומים הללו הבינו שהאש אפשרה את הפיכתו של האדם למעין אל עלי אדמות, אולם הם לא ידעו עד כמה. לא היה להם מושג כי כמה אלפי שנים אל העתיד, אותה יכולת תעניק לאדם תכונות שבאמת שמורות רק לאלים – האש תזיז את האדם ממקום למקום במהירויות בלתי נתפשות, היא תסייע לו לצוד ולהרוג ממרחק וללא מגע, היא תעזור לו להשמיד מחלות, ואף תביא אותו לעולמות אחרים ומרוחקים מעבר לשמיים. יתרה מזאת, מספרי המיתוסים לא ידעו גם את מה שאנו יודעים כיום, על כך שבישול המזון על האש, ככל הנראה תרם באופן ישיר להתפתחותו של ההומו-ספיינס, בכך שמצד אחד נדרשה הרבה פחות אנרגיה לתהליך העיכול, ומצד שני התזונה השתפרה פלאים. תהליכים אלה גרמו, ככל הנראה, באופן ישיר להתפתחות המוח האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום.
פרומתאוס בורא את האדם מחומר. קונסטנטין הנסן, 1845.
ההתרחקות מן הטבע הפראי, שמיוצגת במיתוס היווני על ידי מתנת האש של פרומתאוס, מופיעה במיתולוגיה העברית בדמותו של החטא הקדמון – אכילת פרי עץ הדעת. בפרק ב' בספר בראשית, מתוארת בריאתו של האדם מעפר האדמה, אשר אלוהים הפיח בו נשמת חיים. את האשה יצר אלוהים מגופו של אדם הראשון, וכך הסתובבו להם אדם וחווה בגן עדן, עירומים ותמימים, עד אשר פגשו בנחש. הנחש הוא זה אשר מפתה את בני האדם לאכול מפרי עץ הדעת האסור, ולהיות כאלוהים, יודעי טוב ורע. מייד כשהעבירה מתגלה, מגורשים אדם ואשתו מן הגן, ולעולם לא יוכלו לחזור אליו. משעה שנחשפת לידע, לשפה, למוסר ולחוק, אין דרך חזרה – תמימותך אבדה לעד. מעתה אינך עוד כבעלי החיים האחרים, שכדברי הפילוסוף הצרפתי ז'ורז' בטאיי מתנהלים בעולם כמים בתוך מים. כעת הנך בעל חיים המודע לעצם קיומו, ולאפשרות של אי-קיומו.
קריאה יונגיאנית בסיפור הגירוש מגן עדן, תפרש אותו כרגע הפצעתה של ההכרה האנושית מן הלא-מודע. האדם נברא ברגע הגירוש, ולא רגע אחד לפני כן. גן עדן הוא הלא מודע. הוא המרחב הרחמי, הכאוטי, הקדם שפתי, החייתי והיצרי, שבו אין הבחנה בין טוב ורע או בין סובייקט לאובייקט. הטעימה מפרי עץ הדעת והמפגש הראשוני עם המותר והאסור, עם הטוב והרע, ועם הבנת המיניות והיצר, מהווים את רגע התעוררותה של המודעות האנושית, והמעבר שלה אל תוך המרחב הסמלי של השפה, החוק, המוסר והקטגוריות. משול הדבר לתינוק שעוזב את רחם אמו שבו כל צרכיו התמלאו בן רגע, והופך לישות עצמאית המודעת לעצמיותה ולגבול העובר בינה ובין העולם החיצון. זהו סיפור הולדתה ומורכבותה של הנפש האנושית, שגן העדן לעד יהווה חלק ממנה, אם כי רובו לעולם ייוותר בלתי נגיש.
האל המצרי ח'נום, האחראי על מקורות הנילוס ובורא האדם.
על פי אחת מן המסורות המצריות הקדומות, האל ח'נום, שהיה אחראי על מקורות הנילוס (מקור החיים היחידי של מצרים), ברא את בני האדם מחומר, באמצעות אובניים. לאחר תהליך הפיסול, הפיחה האלה הצפרדע, חקת, אלת הפוריות והלידה, רוח חיים בגופו של האדם שזה עתה נוצר. על פי הדת המצרית, נשמתו של האדם הנה קומפלקס המורכב מכמה חלקים. מעניין להכיר אותם, ולחשוב רגע על עצמנו באופן הזה:
החת והסא הם הגוף הפיסי והגוף הרוחני של האדם. על מנת שלנשמה תהיה הזדמנות להישפט בעולם הבא, היה צורך לשמר היטב את הגוף הפיסי לאחר מותו, ולהעניק לו טיפול ראוי והולם, בריטואלים מיוחדים שנוצרו לשם כך. הגירסא הרוחנית של הגוף נקראה סא, והיא נוצרה לאחר שהמת נמצא ראוי על ידי אוסיריס ואלי המוות האחרים להמשיך במסע אל העולם שמעבר. הסא הוא זה שיכול היה לתקשר עם הישויות בעולם הבא, ולעתים הוא אף יכול היה לשוב ולרדוף את החיים.
הקא הוא כוח החיים (בדומה לצ'י בדתות המזרח הרחוק), שישנו באדם כל עוד הוא חי. המוות מתרחש כאשר הקא עוזב את הגוף. המצרים האמינו שהמזון והשתייה שבני האדם צורכים מחזק את הקא, ואף הקריבו למתים מנחות של אוכל ומשקה, שהקא שבהם הוא זה שהיה נאכל על ידי נשמתו של המת.
הבא מייצג את הנשמה והאישיות של האדם. באמנות הוא יוצג כציפור בעלת ראש אדם, שעפה מתוך הקבר על מנת להצטרף לקא, לאחר מותו של הגוף. גם לחפצים דוממים יכול היה להיות בא, ולעתים חפצים נחשבו לבא של בעליהם. המלך נחשב היה לבא של האל.
הרן הוא שמו של האדם וזהותו. השם ניתן לאדם עם לידתו, והוא יתקיים כל עוד יחזרו עליו, יכתבו ויקראו אותו. גם הוא נחשב לחלק מנשמתו של האדם, ודומה הדבר לרעיון תהילתו של האדם והמורשת שהוא מותיר אחריו.
האיב, לבו של האדם, היה לפי המצרים מושבם של הרגש והמחשבה, הרצון והכוונה. הלב נחשב למפתח לחיים שלאחר המוות, וכדי לבדוק אם האדם ראוי להמשיך במסעו אל העולם הבא, היו האלים שוקלים את לבו במאזניים, אל מול נוצתה של האלה מאע'ת, אלת הסדר הקוסמי.
השעות היה צילו של האדם, הנוכח תמיד. אדם אינו קיים ללא צל, וההיפך. המצרים האמינו כי הצל כולל בתוכו משהו מהאדם שאותו הוא מייצג. בחלק מן המסורות, פסלי אדם ופסלי אלים נחשבו לצל שלהם.
האח היה ייצוג של האינטלקט כישות חיה. לאחר מותו של הגוף הפיסי, התאחדו הבא והקא כדי לחדש את האח. על מנת שזה יקרה, היה על הגוף המת לעבור את כל טקסי הקבורה באופן הראוי והנכון.
פרט מספר המתים המצרי, שבו נראה טקס שקילת לבו של הנפטר, כנגד נוצתה של המאע'ת. משמאל ניתן לראות
את הבא של המת, שנראה כציפור בעלת ראש אדם.
התפישה המצרית אודות נשמתו המורכבת של האדם, ניכרת בעיקר בהלכות הקבורה ובטקסים שנעשו לאחר המוות, אולם מן הבחינה העקרונית, ישנו דמיון רב בינה לבין תפישתן של הפסיכואנליזה (פרויד) והפסיכולוגיה האנליטית (יונג) את הנפש, כמעין קומפלקס המורכב ממספר רב של "ישויות", שלעתים קרובות נאבקות אחת עם השנייה או סותרות זו את זו. לתפישתם של פסיכואנליטיקאים כפרויד וכיונג, הנפש אינה ישות אחידה ואחדותית, כי אם אוסף של כוחות ששרויים במתח מתמיד. אצל פרויד היו אלה האיד האגו והסופר-אגו, אצל יונג, באופן שמזכיר לעתים את הסטרוקטורה המצרית של הנשמה, היו אלה הארכיטיפים, ביניהם חמשת המרכיבים העיקריים של הנפש: העצמי, האגו, הפרסונה, הצל והאנימה.
כולנו מכירים את זה: תחושות שסותרות אחת את השנייה, רצונות מנוגדים, מצבי רוח שלא הזמנו, דחפים עזים שפועלים כנגד חיוניותו של הגוף, וכדומה. בניגוד לתפישה הפשטנית של עצמי מונוליתי ובעל זהות אחידה, שחונכנו אליה ושבנינו וטיפחנו לאורך השנים, מרגע שנולדנו אל תוך המרחב הסמלי של השפה והתרבות, הגוף והנפש שלנו מספרים סיפור אחר – כזה של מאבקים פנימיים, של כוחות שנלחמים זה בזה, ושל תשוקות ואינטרסים סותרים.
על פי יונג, כאמור, הכוחות המרכזיים שמרכיבים את הנפש הם אלה:
העצמי, שהוא איחוד של המודע והלא-מודע, הנפש כשלם, וכמיכל שבתוכו מתקיימים הארכיטיפים האחרים זה לצד זה. העצמי הוא תוצר של תהליכי האינדיבידואציה שעוברת נפש האדם מרגע הלידה וההיפרדות, הפיזית והמנטלית, מן האם. לפי יונג, מרגע לידתו מפתח האדם תחושת שלמות של העצמי, אך עם ההתפתחות תתגבש ממנה תודעת אני (אגו) שתתפצל מתחושת האחדות הראשונית.
האגו הוא האני שאנחנו מזהים את עצמנו עמו. הוא מה שאנחנו קוראים לו "אני" כאשר אנחנו מדברים על עצמנו, על רצונותינו ומאוויינו המודעים.
הפרסונה היא הדמות אותה אנחנו עוטים בהתאם לדרישות הסביבה והחברה, כפי שאנו רואים אותן. זוהי האישיות החברתית שלנו, המתפקדת בהתאם לציפיות החברה ומסתירה את "האני האמיתי". הפרסונה היא למעשה מעין פשרה בין האישיות שלנו לדרישותיה של החברה שבקרבה אנו חיים. בשנים האחרונות, כאשר חיינו עברו בחלקם הגדול אל המרחב הוירטואלי של הרשתות החברתיות, הפרסונה הפכה להיות מרכיב משמעותי וגדול בעצמיותנו, ולעתים קרובות היא אף "משתלטת" על חלקים גדולים מאתנו. הפרסונה היא המיתוס שאנו מספרים על עצמנו במסגרות החברתיות שלנו.
הצל, אליבא דיונג, הוא אותו חלק באישיות שמורכב מתכונות, ערכים, תחושות, יצרים ודחפים אותם האדם אינו מזהה עם עצמו (כחלק מן האגו המודע), ועל כן מכחיש ומדחיק. הצל מהווה את הלא מודע והוא מכיל את צדדיו האפלים והלא ידועים (אף לא לעצמו) של האדם. בדומה לאיד אצל פרויד, משכן הצל את האינסטינקטים החייתיים שמודחקים כבר מילדות על ידי החלקים המודעים של הנפש. במידה רבה, מייצג מרכיב הצל בנפשו של האדם את הכאוס שאותו תיארנו בפרק הקודם, גם הוא שייך למציאות של הלא ידוע והבלתי "מואר".
חוץ מן המרכיבים שתוארו לעיל, מונה יונג גם את האנימה והאנימוס כארכיטיפים יסודיים שמהם מורכב הלא מודע האנושי. אנימה אצל גברים, אנימוס אצל נשים, הם המרכיב המגדרי של הנפש, המנוגד למינו של הסובייקט. אצל הגבר יהיו אלה החלקים הנשיים בלא מודע, או, במילים אחרות, האופן שבו תופש הסובייקט הגברי את הנשיות. ולהיפך – אצל האישה ייצג האנימוס את צדדיה המזוהים עם גבריות. יונג עסק בעיקר באנימה ובמוטיבים הנקביים אצל הלא מודע הגברי, וגישתו זו מביאה לידי ביטוי גם את דרך המחשבה הסטריאוטיפית אודות נשים וגברים (בעיקר נשים כמובן) שבלטה מאד בשנים שבהן חי ופעל. נדמה שכיום, משתדלות התיאוריות הפוסט-יונגיאניות להמנע מתגיות ומאפיונים סטריאוטיפיים של מגדר וזהות מינית, ומתייחסות לאנימה ולאנימוס יותר ככאלה המייצגים את "האחר" השוכן בנפשנו.
הפסיכולוגיה המודרנית, כמו המיתולוגיות הקדומות, עוסקת במורכבותה של הנפש האנושית ובשאלה מהי תודעה. שאלות רבות עודן מעסיקות את מיטב החוקרים בתחומי מחקר שונים, ותשובות אין. ההתפתחויות האחרונות בתחומי הבינה המלאכותית והשימוש שלה בשפה, מחזקות את התהיות הללו ומעוררות אותן שוב ביתר שאת: האם התודעה היא דבר-מה בעולם? האם ניתן להתייחס אליה כאל אובייקט או שמא היא תוצאה של תהליכים כימיים וביולוגיים? מה הקשר בין תודעה ושפה, והאם הוא הכרחי? האם יש רק צורה אחת של תודעה, זאת המוכרת לנו? האם האדם הוא היצור היחיד עם תודעה מפותחת? האם ניתן לייחס צורה כלשהי של תודעה לאובייקטים דוממים? מהו האני? האם האני הוא אחד או שמא אוסף של ישויות שהורגלנו להתייחס אליהן באופן מונוליתי? האם ישנו גרעין אותנטי של זהות שניתן לייחס אותה לעצמנו, או שמא אנחנו ערימה של השפעות מהגנטיקה שלנו, מהאנשים שפגשנו ומהחינוך שקיבלנו? האם ניתן יהיה אי פעם לענות על שאלות דוגמת אלה? האם ישנה תשובה אחת לכל שאלה?
סיכום ומסקנות
1. אנחנו לא יודעים מהי נפש או מה טיבה של התודעה. אין ספור ניסיונות נעשו כדי להסביר אותן. מה שברור הוא שכקטגוריות לשוניות הן קיימות, וככאלה, הן מהוות חלק בלתי נפרד מן הסיפור של כל אחד ואחת מאתנו.
2. בשלב זה, שבו אין הסבר מדעי מוכח, לא להרכבה של הנפש ולא לטיבה של התודעה, על כל אחד מאתנו לקבל על עצמו את הסיפור שהכי מתאים לו. ההגות ההטרוסופית נוטה להניח כי האני אינו אחיד ועשוי חתיכה אחת, אלא הוא אוסף של כוחות, אירועים וישויות, הנמצאים בדינמיקה ובדיאלוג מתמיד זה עם זה. האגו, שהוא האני שאותו אנו מזהים עם עצמנו, צריך לשאוף לתיאום ולהשכנת שלום בין כל חלקיו האחרים של העצמי. עבודה זו תארך חיים שלמים, ולעולם לא תגיע לסיומה.
3. הלא-מודע גם הוא קונסטרוקט לשוני בלתי ניתן להוכחה - המצאה של פילוסופים ופסיכואנליטיקאים. אבל העובדה שאינני זוכר כלום מתקופת הילדות המוקדמת שלי, בזמן שברור שהיא המשמעותית והמשפיעה ביותר על חיי הבוגרים, היא הוכחה מספקת לכך שישנם גורמים שאיני מודע אליהם, שטבועים במוחי ומשפיעים באופן תדיר על ההתנהלות היומיומית שלי. דברים נוספים שמחזקים את ההשערה כי ישנם חלקים לא מודעים בנפש שלי, הם תגובות אינסטינקטיביות, רגשות שאין לי שליטה עליהם, זיכרונות שמופיעים לפתע, חלומות וכדומה.
4. המודע והלא מודע, הידוע והבלתי ידוע, הם לדידנו הגורמים העיקריים לתבנית הארכיטיפית של הדואליות, הכוללת בתוכה אלמנטים קוטביים כמו כאוס וסדר, טבע ותרבות, רגש ואינטלקט וכדומה, אשר מרכיבים את החוויה האנושית. באופן מעגלי, מוטיבים אלו, בתורם, משמשים כמטאפורות למודע ולבלתי מודע.
5. לתפישתנו, הדברים שאנו בני האדם מכנים בשמות 'נפש' ו'תודעה', מהווים חלק בלתי נפרד מן הקיום האנושי, שהוא בעיקרו קיום פיזי וגופני. לפיכך, כאשר הגוף הפיזי חדל להתקיים כמערכת עצמאית, נעלמות גם הנפש והתודעה כפי שאנחנו מכירים אותן. אם ישנה המשכיות כלשהי לנפש ו/או לתודעה לאחר מותנו, אנחנו ככל הנראה לעולם לא נדע מכך.
6. מאחר והתודעה אינה נפרדת מן הגוף והיא הגיעה אלינו בדרך של תורשה, נראה כי חלק גדול מן הידע הבסיסי והיסודי שלנו, הורש לנו אף הוא מאבותינו ואמהותינו. התבניות הבסיסיות של הפסיכה, אותן ירשנו באופן ביולוגי וגנטי, הן, לדידנו, התבניות הארכיטיפיות. לתוכן אנו יוצקים את הידע והניסיון שאנו משיגים וצוברים לאורך חיינו. כפי שהציפור אינה יודעת להגיד מה הם מקורות הידע שבאמצעותו היא בונה קן או מוצאת את דרכה ליבשת אחרת, או כפי שהדבורה אינה יודעת מניין למדה לפענח את שפת המחול שמסבירה לה כיצד להגיע לשדה הפרחים הקרוב, כך גם אנו איננו יודעים בדיוק להסביר כיצד דברים שנדמים לנו כמובנים מאליהם, הגיעו אלינו מבלי שנלמד אותם.
7. העובדה שלבני אדם יש תודעה "מובחנת" בעלת אפיונים ייחודיים, אינה מעידה דבר על תודעתן של ישויות פיזיות אחרות החולקות אתנו את החיים על פני כדור הארץ. העובדה שבני אדם יודעים לקרוא או להניע רכב, אינה מעידה על כך שתודעתם של בעלי החיים האחרים מורכבת פחות; יתכן והיא פשוט מורכבת אחרת. מיליוני שנות אבולוציה עשויות היו להביא להתפתחותם של סוגים כאלה של תודעה, שאנחנו אפילו לא מתקרבים להבין אותם. לפיכך, חשוב לזכור שכל היררכיה – ערכית, מעמדית, מוסרית וכדומה – בינינו לבין יצורים או ישויות אחרות, היא מדומיינת לחלוטין, וקשורה בעיקר בכוח.
8. במיתולוגיה היהודו-נוצרית, התפתחותה של התודעה האנושית משולה לגירוש מגן עדן: ממקום שבו הוא מהווה חלק בלתי נפרד מן הטבע ובעלי החיים, או למעשה מן הכאוס הבראשיתי, עובר האדם לעולם של ידע ופרספקטיבה, של חשיבה רפלקסיבית, שפה ותרבות. לאחר מכן לעולם לא ניתן יהיה לו לשוב אל גן העדן של התמימות החייתית (כפי שאנו תופשים אותה). התודעה מודעת כעת אל עצמה ואל אפשרות מותה, ומידיעה זו אין דרך חזרה.
9. מיתולוגיות אחרות תספרנה על ידע שמצוי בקרב בריות שונות ומשונות, בעלי חיים, צמחים ואפילו חפצים דוממים. רוחות ונימפות, שדים ופיות, מהווים פרסוניפיקציות של אלמנטים שונים בטבע, ומסייעים לבני האדם "להשליך" אלמנטים מתודעתם על העולם הסובב אותם, מסיבות שונות ולצרכים שונים. הפרסוניפיקציה היא למעשה אחת מהטכניקות שמציעה ההטרוסופיה, לצורך פיתוח החשיבה היצירתית, העבודה הפולחנית וההתפתחות האישית.
10. בהמשך לסעיף הקודם ועל פי הגישה ההטרוסופית, אימוץ של אורח חיים שכולל בתוכו גישה מאנישה – כזו של יחס אל הדברים בעולם כאל מישהו ולא כאל משהו – הוא מתכון לחיים עשירים, יצירתיים ומוסריים יותר. אנחנו מעדיפים להתייחס לעץ שגדל בחצר שלנו כאל סובייקט ולא כאובייקט. גישה שכזו יכולה להתרחב גם לחפצים דוממים. אין זה אומר שההטרוסוף מאמין כי למכונית שלו יש תודעה במובן האונטולוגי. זה כן אומר שההטרוסוף מבין שחוויית החיים שלנו מבוססת בעיקר על סיפורים שאנו מספרים לעצמנו, וכי לדמיון יש ערך עצום בהשפעה מעשית על העולם ועל היחס שלנו אליו.