אני בא מרקע תרבותי של יהדות מונותיאיסטית, שמעולם לא סיפקה אותי לחלוטין מבחינה אידיאולוגית ורגשית, אבל תמיד סיקרנה אותי, במיוחד באזורים האפלים והמסתוריים יותר שלה. מילדות, המשיכה שלי לדת תמיד התגלתה ברבדים הפיזיים והאקספרסיביים יותר שלה: התרגשתי מהזעקה והבכי של המתפללים בבית הכנסת, מתקיעת השופר, מפעולת נישוק ספר התורה בשעה שהוא עובר בין קהל המתפללים, מ'ברכת הכהנים' המפורסמת, שבה מתפללים הכוהנים כשפניהם מכוסות, תוך שהם פושטים ידיים לעבר הקהל. מאז שהייתי ילד, כל אלה היו עבורי הדברים הכי מושכים בדת, אבל גם אלה שהכי עוררו את ספקנותי ואת היחס המעט סרקסטי לעניין. מצד אחד לא הצלחתי להבין איך מאמינים האנשים הללו בישות אלוהית קיימת ואמיתית, ומצד שני נמשכתי אליה כמו פרפר הנמשך לאש. התעלומה אחזה בי למרות ספקנותי, וגרמה לי להרגיש שאני חייב להבין אותה. אני חייב להבין את התופעות האלה, וחייב להבין את המשיכה שלי אליהן.

כשהגעתי לגיל האוניברסיטה, פניתי ללימודי אמנות, לצד לימודים בארכיאולוגיה. גיליתי שבתחומי הארכאולוגיה אני יכול ללמוד הרבה על ההיבטים הפיזיים של הדת – קבורה, אלילים, כתובות ויצירות אמנות, מקדשים, מזבחות וכדומה. היה לי חשוב להבין כיצד חשיבה מיתית מתממשת ומתגלמת בחומר, באמצעות הריטואל. מבחינה אינטלקטואלית זה היה מספק למדי. את ההיבט ה"רוחני" יותר סיפק לי הלימוד והעיסוק באמנות, שבו יכולתי להביע את תשוקותיי לנושאים אלה בדיוק.

​

אבל זה לא הספיק לגמרי. חיפשתי עוד, והאמונה המונותיאיסטית, החוקתית, הפטריארכלית וה"סטרייטית" כל כך, לא עניינה ולא סיפקה אותי. המשיכה שלי לריטואל הפיזי, הגשמי, והצורך להרגיש חיבור למשהו גדול ממני, הלכה והתחדדה ככל שנחשפתי לתנועות שונות של חזרה למבנים הפוליתאיסטים של תרבויות עתיקות, אשר משגשגות מאוד בשנים האחרונות.

​

עם זאת, מצאתי את עצמי נאבק עם כמה רעיונות ליבה של תנועות אלה, במיוחד עם ההיבטים התיאיסטיים שלהן, שבהם האמונה היא באלים אמיתיים, ממשיים, שיש להם חיים משלהם ושליטה אמיתית על העולם, ללא תלות במאמינים. התקשיתי להבין איך אנשים שחיים בתחילת האלף השלישי (ובנסיבות המיוחדות של עידן ה'אנתרופוקן'), שיודעים, למשל, מה שכולנו יודעים היום על הירח, עדיין יכולים לראות בו אלוהות, עם תודעה ורצון משלה. תפישה זו נראתה לי פשטנית מדי, לא מספקת, תוצאה של חיים בהכחשה מתמדת של המציאות המדעית, הרציונלית. לא הצלחתי להתחבר אליה ועדיין משהו היה חסר לי. כך מצאתי את עצמי הוגה את הפרויקט האמנותי-טקסטואלי השאפתני ביותר שלי עד כה, מסדר הטומאה.

מסדר הטומאה, כפי שציינתי בעמוד המבוא לאתר זה, היה ניסיון ליצור דת ללא אלים, או לפחות כזו שמתייחסת לאלוהויות השונות כאל מערכים סמליים ומטאפוריים, ולא כיצורים ממשיים. פיתחתי לקסיקון פילוסופי ותיאולוגי שלם, שהציג רעיונות לריטואל "אתאיסטי", שנועד לספק את אלה הנקרעים בין המשיכה למיסטיקה ודת, ובין הספקנות הרציונלית שלהם. במשך כמה שנים הפרויקט הזה עזר לי (ובתקווה שגם לאחרים) להשביע את הרעב המוזר לחשיבה ולחוויה דתית. הוא השפיע על כל העשייה האמנותית שלי, על ההוראה שלי, וגם על חיי הפרטיים. רעיונותיו מלווים אותי עד עצם היום הזה. אבל גם שם משהו לא הספיק, והמשכתי לחפש (חיפוש, שבמידה רבה אני מאחל לעצמי שלא ייגמר לעולם).

נרשמתי לתואר שני בחקר מקרא וארכיאולוגיה, והפעם מצאתי את עצמי מתעמק בתופעה הקיצונית ביותר של החשיבה המיתית המתבטאת במעשים פולחניים – עיסוק בהקרבת קרבנות אדם. למדתי אודות הפרקטיקה הזו לעומק, ותוך כדי כך העשרתי מאוד את הידע שלי על ההיסטוריה של האזור שבו אני חי, שנחשב לערש הציוויליזציה, אך גם תמיד היה נגוע בסכסוכים דתיים עקובים מדם. הפוליתאיזם של התרבויות שחיו באזור מסופוטמיה, מצרים וכנען שביניהן, ריתק אותי. במקביל, המשכתי גם לחקור את המיתולוגיות של תרבויות אחרות, בעיקר אירופאיות ופרה-קולומביאניות.

​

תוך כדי לימוד והתעמקות במיתוסים ובדתות עתיקות, נחשפתי לתיאוריות רבות על פרשנות של מיתוסים, וגם לתיאוריות השוואתיות (כגון אלה של ויליאם ג'יימס, אמיל דורקהיים, מירצ'ה אליאדה, מרי דאגלס ואחרים), ולאופן שבו מיתוסים נלמדו כביטויים של נפש ורוח, דרך יצירותיהם הפסיכואנליטיות של זיגמונד פרויד, קרל גוסטב יונג, ג'וליה קריסטבה, ז'אק לאקאן ועוד. עכשיו, לתוכן שכתבתי במסגרת פרויקט מסדר הטומאה, נוספו רבדים חדשים, ותפישת העולם שהם הביעו הפכה מורכבת ומגובשת יותר ויותר. בשנים האחרונות הבנתי שגוף הידע שהצטבר עד כה, חורג מן הגבולות הנישתיים של מסדר הטומאה, שהייתה לו גם גישה מעט אפלה, ולא האופי הכי מזמין בעולם.

​

לפיכך, המילה הטרוסופיה עלתה במוחי כשם מתאים לתיאולוגיה החדשה והמתפתחת, שהמשיכה את פרוייקט מסדר הטומאה ובמובנים מסוימים הסתעפה ממנו. הטקסטים באתר זה מסבירים למעשה את תפישת העולם והניסיון האישיים שלי. הדחף לשתף לא מאוד ברור לי, אבל הוא קיים. יכול להיות שזה קשור להיותי אמן ומורה, או לשאיפה הבסיסית שלי לעולם טוב יותר, מעניין יותר, מסקרן וחומל, במיוחד לאור הימים שבהם אנו חיים.

​

כולי תקווה שתהנו ותמצאו עניין בחומרים שנאספו ומוצגים כאן.