מושגי מפתח
אבולוציה
רעיון האבולוציה של המינים, כפי שהועלה לראשונה על ידי צ'ארלס דרווין ואלפרד וולאס, והמשיך להתפתח בשנים מאוחרות יותר (כולל שימוש בפיתוחים המדעיים והטכנולוגיים שאפשרו את פענוח ה-DNA וכדומה), הוא רעיון יסוד בהגות ההטרוסופית.
צ'ארלס דרווין היה ההוגה המשמעותי ביותר במונחים של הזנחת הרעיון היהודי-נוצרי, אודות בריאת האדם על ידי ישות כל-יכולה ונצחית. תיאוריית האבולוציה והברירה הטבעית, סיפקה לנו מודל בר-קיימא שמספק הסבר לגבי התפתחותו הטבעית של המגוון הביולוגי על פני כדור הארץ, שהאדם הוא חלק בלתי נפרד ממנו. האדם איננו עוד בבחינת פסגת הבריאה, אלא חיה בין בעלי החיים, דבר בין הדברים.
התפישות הפגאניות השונות, רובן ככולן גורסות כי האדם הוא חלק מהטבע, חלק ממשפחת היצורים העצומה הקיימת על פני כדור הארץ. האדם אינו טוב יותר משאר החיות, הוא אינו נעלה מוסרית עליהן, ואינו זכאי לפריבילגיות מכוח שמימי כלשהו. מדע האבולוציה, כפי שהתחיל אצל דרווין ונמשך עד היום, מאשר את התפישות הללו, ומעניק להן תוקף מדעי ורציונלי.
תורת האבולוציה והברירה הטבעית הניחה גם את היסודות לפיתוח המודלים הסטרוקטורליסטיים של נפש האדם, ואיפשרה את ההסבר הביולוגי לקיומו של לא מודע קולקטיבי, כפי שהגה אותו קרל יונג, כמאה שנה לאחר הופעת "מוצא המינים" של דרווין. המודל של לא-מודע קולקטיבי, גם אם הוא שונה מעט מזה של יונג, הוא אחד מרעיונות היסוד בתפישת העולם של המכון להטרוסופיה.
כחלק מהתפתחותו והתאמתו לתנאי הסביבה המשתנים, איבד האדם תכונות רבות שאפיינו את אבותיו ואמהותיו בעלי החיים, כמו פרווה, ניבים, ציפורניים ויכולות פיזיות משמעותיות אחרות. כתוצאה מכך, פיתח המין האנושי תכונות ייחודיות, שאפשרו לו לשרוד בתנאים קיצוניים, תוך הסתגלות אליהם באמצעים מלאכותיים – שימוש מתוחכם בכלים, ביגוד, יכולת לשלוט באש וכדומה. אלו הביאו את האדם למצב של ריחוק מסויים מאבותיו בעלי החיים, ולעתים אף לניכור מהטבע וממאפייניו הטבעיים שלו עצמו.
החיפוש אחר הנשגב והנעלה, ההתרחקות מן הטבע וההתכחשות לאינסטינקטים והדחפים החייתיים שלו, הפכו את האדם ליצור שסובל לא מעט, ומרגיש זר בסביבתו שלו. אנו מטיילים בעולם כאסטרונאוטים המבקרים בכוכב לכת זר, עם כמיהה משמעותית להרגיש בבית, אך מבלי לוותר על הפריבילגיות והנוחות הנלוות לקיום האנושי.
הפגאניזם הרציונלי של ההטרוסופיה, מציע איזון בין החוויה האנושית והחייתית, וגישה מחודשת אל הטבע מבלי לאבד את האחיזה באנושיות, ומבלי להזניח את המרדף אחר הטרנסצנדנטי.
אדמה
האדמה נחשבת לאחד הדאיטיפים בנתיב ההטרוסופי. היא מהווה יסוד מרכזי בדתות ובגישות פגאניות רבות, ומרכיב משמעותי לאורך כל ההיסטוריה האנושית הכתובה. האדמה קשורה לארכיטיפ 'האם הקדומה' ביצירותיהם של קרל יונג ואריך נוימן, ובמיתולוגיות רבות, מכל העולם, היא מוצגת כבעלת משמעות ועוצמה רבה.
עבורנו, האדמה מסמלת את המקום הזה, שבו אנו חיים. כחומר, היא מגיעה בצורות והרכבים רבים, אותם ניתן לחקור, למדוד וללמוד. בהיותה החלק העליון של קרום כדור הארץ, האדמה משופעת בזיכרונות מן העבר; היא מכילה עדויות רבות להיסטוריה של המגוון הביולוגי ולסיפורו של המין האנושי, והיא עצמה עדות גיאולוגית לזמן הבלתי נתפש שבו מתקיים העולם שבו אנו חיים.
בני האדם גדלים על פני האדמה, והאדמה מגדלת אותם. כל מה שיש לנו, מחסה מסולסלת ועד רכבי חלל, קיבלנו מהאדמה ומהחומרים שהצלחנו להפיק ממנה. הגוף שלנו מורכב מיסודות הנכללים גם בתוכה, וכולנו בניה ובנותיה. ברגע שנמות, נהפוך לחלק בלתי נפרד ממנה, לא משנה באיזו שיטת קבורה או טיפול אחר שלאחר המוות נבחר עבור עצמנו או עבור קרובינו.
ההולכים/ות בדרך ההטרוסופיה מכבדות/ים את האדמה, מעריכות/ים את מתנותיה, מטפחות/ים אותה ומקדישות/ים לה חלק ניכר מפעילותן/ם היומיומית והפולחנית. אנו מתייחסים לאדמה כאחד מאבותינו/אמהותינו המטאפוריים, ולפיכך אנו עשויים להתייחס אליה לפעמים כאל ישות מואנשת.
בתור אלוהות פופולרית ונפוצה, לאדמה יש מספר רב של תיאו-מסיכות (Theomasks), ביניהן גאיה היוונית, גב המצרי, פצ'מאמה של בני האינקה, פרית'ווי ההינדית ועוד.
אור וחושך
האור הוא אחד הכוחות הפיזיים המאפשרים חיים על פני כדור הארץ, כמו גם ראייה, התמצאות ותקשורת. במסגרת התיאוריה והפרקטיקה ההטרוסופיות, האור נחשב לדאיטיפ, שה"מסכות" שלו מוכרות בתרבויות שונות כאלוהויות השמש, הירח והכוכבים.
בדוגמות דתיות ופילוסופיות רבות, האור נתפש ככוח מיטיב וכמטאפורה לחיים, לטוב, לאושר ואפילו לאלוהי. ההטרוסופיה נמנעת מהחלוקות השיפוטיות הדיכוטומיות הקיימות בין אור לחושך, שכן היא מכירה גם בכוח, בחיוניות ובנחיצותו של האחרון לקיומם של חיים.
האור נתפש ככוח שמפריד ומבדיל בין הדברים. ככזה, מקובל לראותו כייצוג של התבונה. למעשה, יכולת הראייה תלויה בחושך לא פחות משהיא תלויה באור. בדיוק כמו במקרה של חושך מוחלט, גם באור מוחלט לא ניתן לראות דבר. הראייה ותפישת המרחב הנגזרת ממנה, נשענות על אורות וצללים, כלומר על האור והחושך ביחד.
על פי אמונתנו, ההבחנה המוחלטת, הנעשית על קביעת גבולות ברורים ואובייקטיביים בין דברים (וקטגוריות), נעוצה בטעות קיומית של ניסיון להתחמק מכל מה שאינו ברור, אינו מוחלט ואינו "טהור".
המכון להטרוסופיה גורס כי על האדם להאמין גם בכוחו של החושך המאחד, הטרנסגרסיבי והמטשטש, שכן הוא אחראי, יחד עם אור התבונה, לכל התפתחות וחדשנות עלי אדמות. אדם הדוחה את החושך, בגלל אמונה דיכוטומית עיוורת בכל מה שהוא נאור ומוחלט, דן את עצמו ל"סנוור" מתמיד על ידי הדוגמות והנורמות החברתיות, המדעיות, הדתיות, הפוליטיות והכלכליות שבתוכם הוא מתקיים.
כחלק מן העבודה הטקסית שמציעה ההטרוסופיה, ההולכים בדרכה מוזמנים לחגוג גם את האור וגם את החושך, כשני מרכיבים משמעותיים ויסודיים של הקיום האנושי והטבעי. הדחייה וההדחקה של הכוחות שנתפסים בדרך כלל ככוחות החושך וה"רע", סותרים את צורכי הקיום האנושי ועלולים להביא להיעלמותו. למרות שקיימותה של חברה מותנית בקיומה של הבחנה משפטית בין מעשים טובים ורעים, אנו קוראים לבחינה מתמדת של הגבולות בין טוב ורע (כל עוד לא נגרמת כל פגיעה באחר), שלעיתים אינם אלא תוצאה של נורמות תרבותיות.
במיתולוגיה היוונית, החשיכה מגולמת על ידי ארבוס, בן לכאוס עצמו, ואח לניקס (לילה), שעמה גם הוליד את תנאטוס (מוות), היפנוס (שינה), המרה (יום) וגראס (זקנה), בין היתר.
אחריות
אחריות היא ערך משמעותי ביותר באתיקה ההטרוסופית. מכיוון שאנו נוטים לראות אלוהויות כישויות מטאפוריות וכמנגנונים נפשיים ולא כיצורים ממשיים, האחריות לחוויותיו, פעולותיו ואמונותיו של אדם מוטלת עליו באופן בלעדי. אין את מי להאשים, מלבד את האדם עצמו. גם כאשר אדם אינו מסוגל לתפוש באופן מלא את ההשלכות של מעשיו, או להבין לחלוטין את ניסיונו ואת חוויותיו - שכן אלה מושפעים מאינספור גורמים ומצבים מקריים שאינם בשליטתו - עליו לקחת אחריות מלאה על הפעולות והתגובות שהוא מקיים בפועל.
אחדות
במסגרת הרעיונות ההטרוסופיים ניתן למצוא טיעונים רבים בעד טשטוש גבולות וחדירתם של תחומים שונים זה לזה. "טומאת" הדברים - הטרנסגרסיות וההתמזגות שלהם האחד בשני - מהווה את אחד מהיסודות הבסיסיים של המחשבה ההטרוסופית, והיא מוצגת כמקור השראה לצמיחה ולהתפתחות יצירתית. יחד עם זאת, איננו מנסים להגדיר את עולם-הדברים כעולם מאוחד. טשטוש הגבולות ופריצתם, תלוי למעשה בקיומן של קטגוריות ושל הבדלים.
המציאות עצמה אינה מכירה במושגים של אחדות וריבוי – אלו הן קטגוריות של המחשבה האנושית, והגדרת העולם כאחדות או כהטרוגניות תלויה בסיפורים שאנו בוחרים לחיות על פיהם.
כדוגמה, השוו את האל המונותאיסטי לאלוהויות הרבות של הדתות הפוליתאיסטיות. האל המונותאיסטי הוא ייצוג של אחדות: הוא סיכום של כל הכוחות יחד, טוב ורע, גבריות ונשיות וכו'. לא יכולים להיות לו מתחרים והוא מהווה כוח פוליטי עצום למי שמטפח את קיומו. האמונה הפוליתאיסטית, לעומת זאת, מכירה בקיומם ההטרוגני של כוחות שונים, שלעתים קרובות סותרים זה את זה. סתירות כאלה (כמו במקרה של טוב ורע) מעסיקות תיאולוגים נוצרים ויהודים כבר אלפי שנים, בעוד שבפוליתאיזם הם נחשבים לחלק טבעי מהמערכת האלוהית הכללית.
אנו מכירים בכך שהעולם מלא בכוחות ויכולות שנמצאים לרוב במצב של סתירה ותחרות, ולעיתים מתאחדים ו"משתפים פעולה" זה עם זה. תמונה דומה מתקבלת כאשר בוחנים את נפש האדם: הסתירות והקונפליקטים הקיימים בין ה"ישויות" השונות המרכיבות אותה, הם מקור לסבל, אך גם ליצירתיות ולתשוקה. זוהי המציאות כפי שאנו תופשים אותה, והטרוגניות זו חיונית לקיומה, ולקיומנו שלנו. בדרך שמציעה ההטרוסופיה, הסיפורים שאנו, כבני אדם, מספרים לעצמנו, יכולים להשתנות בהתאם לנסיבות שונות. בהקשר הספציפי הזה, אחדות וריבוי יכולים להתקיים במקביל, למרות הסתירה שלכאורה ישנה ביניהם.
אכילה
אכילה, מבחינת ההטרוסופיה ועל פי 'חוק הבליעה' שלה (ראה להלן), היא אחת הפעולות הקשורות ביצר החיים, הליבידו, ובעקרון האומר שאין הפרדה מוחלטת בין היצור האורגני וסביבתו החיצונית. כל היצורים החיים משתנים כל הזמן וגבולותיהם נפרצים כל הזמן. חלק מן החומרים בתוך המזון שאנו אוכלים, הופכים לחלק בלתי נפרד מאתנו, וזה מה שמאפשר את הישרדותנו בעולם.
בני האדם פיתחו טקסים שונים סביב אכילה, הקשורים בהנאה, בפרקטיקות דתיות, במחוות רומנטיות וכדומה. לעתים קרובות, אכילה מייצגת משהו שהוא הרבה מעבר לפעולת הישרדות: היא יכולה להצביע על מעמד כלכלי או חברתי מסוים, היא יכולה להיות חלק מטקס הקרבה או מאקט של הקרבה סמלית (כמו במקרה של אכילת לחם הקודש, המייצג את גופו של ישו, בכנסייה הנוצרית). היא יכולה גם לקחת חלק באקט ארוטי, והיא אפילו יכולה לשמש כשיטת ענישה (מניעת מזון ממישהו או הכפייה לאכול למרות רצונו).
המכון להטרוסופיה, מעודד את קוראיו וקוראותיו לשים לב למזון שהן/ם אוכלות/ים, לזכור שהאכילה היא למעשה שינוי מתמיד של הגוף, ולכן רצוי שלא להגזים באכילת מזונות לא בריאים. יחד עם זאת, ההטרוסופיה אינה אוסרת על אכילת מזונות מסויימים, וכל יחיד/ה אחראי/ת על עצמו/ה ועל גופו/ה. אנו מכירים בכך שבקרב המין האנושי אכילה היא גם עניין תרבותי, סמלי ומהנה, ואנו מאמינים שכל אחד צריך לפעול לפי רצונותיו, אחריותו האישית וצווי מצפונו. התרגול ההטרוסופי עשוי להכיל המלצות לטקסים מסוימים הקשורים לאוכל ולאכילה. ההטרוסופיה מייעצת לאדם להכיר את הסביבה הטבעית של ביתו שלו, ולקיים עמה מערכת יחסים הכוללת פעולות של אכילה והאכלה.
אמהות ולידה
לידה ואימהות הם ארכיטיפים בסיסיים בחשיבה הפסיכואנליטית של קרל יונג ואריך נוימן, שכן הן שתי צורות חוויה המשותפות לכל הגברים והנשים. כל בני האדם החיים על פני כדור הארץ היום יצאו מן הרחם ועברו את האירוע המכונן, יש שיאמרו טראומטי, של לידה. כל בני האדם נולדים מגוף האישה, ורובם המכריע עברו את השנים הראשונות לחייהם כחלק כמעט בלתי נפרד ממנו.
במסגרת ההגות ההטרוסופית אימצנו אלמנטים רבים מיצירותיהם של יונג ונוימן, מאחר ואנו מוצאים אותם מדויקים למדי. מכיוון שהשניים הללו כתבו את התיאוריות שלהם במהלך המאה הקודמת, חשבנו שכדי להתאים אותן לדרכנו שלנו, יש לעדכן חלק מהרעיונות, שהיום עלולים להיתפש כשמרניים משהו.
יונג ונוימן מייחסים את ענייני האימהות לארכיטיפ הנשי, ומפתחים, כל אחד בפני עצמו, תיאוריות מורכבות על תהליכי החניכה והפרידה שעובר הילד, משלב היותו עובר ברחם (המכונה השלב האורובורי), ללידה ולשנות החיים הראשונות. התפתחות התודעה האנושית מושפעת באופן משמעותי ממאפייניה, תכונותיה והתנהגויותיה של האם. הארכיטיפ של האם הגדולה מתפצל, לפי הוגים אלו, לשניים: האם הטובה והאם הבולענית. שתי התכונות הללו יכולות (ולמעשה זה מה שקורה ברוב המקרים) לשכון זו לצד זו בתוך אותו הסובייקט.
הקשר בין הילד לאמו בא לידי ביטוי גם ביחסים שבין המבוגר לעולם הסובב אותו (האדמה, למשל, נתפשת כאם ארכיטיפית), ומשתקף היטב גם במיתולוגיות השונות.
דוגמאות לארכיטיפ האם הטובה: מריה הקדושה מהנצרות, איזיס ממצרים העתיקה, פרוואטי ההינדית וכדומה.
דוגמאות לארכיטיפ האם הבולענית: תיאמת המסופוטמית, מדיאה של אוריפידס וכדומה.
לארכיטיפים אלה, של לידה ושל אימהות, יש משמעות רבה בריטואלים ובפילוסופיה ההטרוסופיים. בהתאם לימים שבהם אנו חיים, למרות שבמובן הקלאסי המסורתי האם היא תמיד נקבה, אנו מתייחסים לאימהות כאל איכות, ולא כעניין של מין ביולוגי. אימהות היא תכונה שקיימת גם אצל זכרים אנושיים, ואנו ממליצים בחום לטפח ולפתח אותה.
המיתוסים והאגדות העוסקים באימהות הם רבים אין ספור, וניתן ללמוד הרבה מאוד מכל אחד ואחד מהם.
אמנות
'אמנות' הוא שם כולל למגוון פעילויות אנושיות שמטרתן סמלית, והן אינן נעשות כדי למלא צורך מעשי ומיידי כלשהו. יצירת האמנות, כמו גם צריכתה, מהווים את אחד המאפיינים העיקריים של חיי האדם, המבדילים את בני האדם מבעלי חיים אחרים. האדם משתמש באמנות כדי להביע רעיונות מורכבים על הקיום, לפעמים באופן מילולי (כמו בספרות ובתיאטרון), ולפעמים בדרכים לא מילוליות (כמו באמנות החזותית, במוזיקה, במחול וכו'). לדעתנו, עיסוק באמנות, מכל סוג שהוא, הוא הדרך הטובה ביותר למימוש עקרונותיה של ההטרוסופיה. אמנים מתרגלים אלמנטים רבים של פאגאניזם רציונלי על בסיס יומיומי, לפעמים מבלי שהם מודעים לכך.
ההטרוסופיה מגדירה את החיים האנושיים והמודרניים כתהליך מתמשך של יצירתיות והתפתחות, הכרוך באתגורן של מוסכמות קיימות ובטשטוש הגבולות הקיימים בין תחומים וקטגוריות. העיסוק באמנות מבטא את עקרונות ההטרוסופיה באופן שבו הוא מממש את התהליכים הללו, של חריגה ושל חקירה מתמדת.
האמנות, ככלי הבוחן את המציאות תוך התחמקות מתמדת מנורמות וממוסכמות, משמשת את דרכה של ההטרוסופיה כמדיום להעברת רעיונות, שאינם ניתנים להבנה באמצעות סדרים או היררכיות קונבנציונליות, אלא באמצעות תהייה, בחינה וספק.
אנו ממליצים בחום לחיות את החיים בדרך היצירה והאמנות. רבות הן השיטות הטקסיות שיכולות לתרום לדרכו/ה של האמנ/ית. חלקים משמעותיים מהן נוצרו בהשראת אמנים שעבודתם קדמה לפרויקט ההטרוסופי. ההטרוסופיה נוטה להתייחס לפרקטיקה האמנותית כאל "פולחן אמנות".
אמת
אנו מאמינים שתפישת המציאות של האדם הנה תמיד מוגבלת, ומוכתבת על ידי תכונותיו והניסיון האישי שלו. איננו טוענים שאמת מוחלטת אינה קיימת כלל, אלא שהיא בלתי ניתנת להשגה ולעולם אינה מובנת במלואה. מימיה הראשונים, הפילוסופיה תמיד עסקה בפער שבין המציאות הנתפשת למציאות עצמה. מאחר שהכרת העולם של האדם מבוססת על החוויה החושית המסוימת שלו, ועל תודעתו האישית (על כל מרכיביה), העולם נחווה על ידו יותר כהשתקפות, ולא כמציאות או כידע אובייקטיבי.
על פי תפישה זו, לעולם לא תוכל להיות ודאות לגבי דבר כלשהו, שתממש את מלוא הפוטנציאל של הידע הטמון בו - המציאות המשתקפת במוח האנושי, לעולם תהיה מתעתעת, חלקית ומוגבלת, ולכן ראויה לספק מתמיד.
על פי הגישה ההטרוסופית, ככל שלפרטים הבוחנים את המציאות יהיו מאפיינים דומים, כך הפרשנות שלהם אותה תהיה קרובה יותר. בני אדם, למשל, החולקים חושים דומים, תפישות דומות של מרחב וזמן, ויכולות נפשיות דומות, עשויים להכיר ולהסכים על תכונות מסוימות של המציאות. יחד עם זאת ובאותו זמן, יחווה כל אחד מהם גרסה מעט שונה של מציאות זו. כל גרסה ספציפית תושפע מן הגוף, התרבות, השפה, ההשכלה וההיסטוריה הספציפיים של האדם שהכרתו יצרה אותה.
הן המדע והן הטכנולוגיה מבוססים על עובדות שהאדם מסוגל לזהות ולהעריך, גם ברמה המתמטית, שהיא הקרובה ביותר לתפישת מציאות שאינה כפופה כלל למגבלות הנובעות מן הגוף. יחד עם זאת, המתאם בין המציאות והדרכים שבהן היא נתפשת, גם כשלכאורה הן חסרות פניות, יהיה לעולם חלקי ומוגבל.
התפישה שתוארה לעיל לגבי מושגי האמת והשקר, אינה מביאה אותנו לביטול מוחלט של הגבולות ביניהם, אלא להבנה שגבולות אלו הם תמיד מטושטשים ודיפוזיים. מכיוון שהמציאות נתפשת בצורה דומה על ידי יצורים החולקים מאפיינים דומים, אזי גם היחסיות נתפשת כך, והעובדות שניתן להסכים עליהן הן קריטריון חלקי בלבד, לקביעת הגבול בין אמת לשקר.
לדוגמא, אדם המצביע על ריבוע וטוען שהוא משולש, טועה או משקר, כי המאפיינים המגדירים צורה מסוימת כריבוע, מוסכמים על כל בני האדם. יחד עם זאת, בתפישת מרחב שונה, או על ידי תודעה שונה מזו של בן אדם, הריבוע עשוי להיתפש בצורה שונה לחלוטין, או אפילו לא להיתפש כלל.
האופן שבו בני האדם חווים ומסכימים על המציאות, מכונה על ידינו "סיפור". המציאות שלנו מורכבת מסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולסובבים אותנו, והיא משתנה ללא הרף. הסיפורים המשותפים והקהילתיים נקראים מיתוסים. המיתוס אינו נתפש בעינינו כסיפור שקרי, אלא כסיפור המורכב מאמיתות לא עובדתיות, שלעתים הן עמוקות ומורכבות אף יותר מאלה העובדתיות.
אקסטזה
המונח אקסטזה בא מיוונית, ופירושו "מחוץ לעצמו". אקסטזה היא חוויה סובייקטיבית, של תחושה שהאדם נמצא מחוץ לעצמו או לגופו. במילים אחרות, במהלך האקסטזה, גבולות העצמי מיטשטשים עד כדי "להרגיש אחד עם היקום". התודעה של האדם מאבדת זמנית את מרכיביה הביקורתיים והשיפוטיים, והאדם "זורם" עם מה שקורה לו בצורה חוויתית והוליסטית.
בניגוד לאמונה הרווחת, ההטרוסופיה אינה רואה את החוויה האקסטטית כחוויה טרנסצנדנטלית, אלא כחוויה של אימננטיות. ה"רוח" של הגבר/אשה האקסטטי לא נפרדת מהגוף ויוצאת החוצה, אלא מתכנסת פנימה, לתוך הגוף, ומתחברת עם האני החייתי שלו - האדם האקסטטי מתמזג, כמו כל חיה אחרת, עם הטבע והעולם בצורה לא ביקורתית ולא שיפוטית. כפי שאנו רואים זאת, זהו המפגש עם אותו הדבר שהפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן נהג לכנותו "הממשי", שאינו נגיש לנו לחלוטין בחיי היומיום.
ישנו מגוון של חוויות אקסטטיות, והוא נע על הספקטרום שבין אקסטזה חלקית לשלמה, או (עדיף לקרוא לזה) כמעט-שלמה (שכן, אקסטזה מלאה פירושה מוות). לחוויות אלה ניתן, ונהוג, להגיע באמצעות מגוון של שיטות וכלים, כגון מדיטציה, האזנה למוזיקה, יחסי מין, תפילה, טקס, שימוש באלכוהול, שימוש בצמחי מרפא מסוימים או שימוש בסמים.
לפי התפישה ההטרוסופית, בזמן האקסטזה מאפשר האדם לעולם לחדור אל גופו באין מפריע. בדרך כלל, לתהליך זה ישנה השפעה חיובית על מצב הרוח, הפתיחות והיצירתיות של האדם. עם זאת, התהליך האקסטטי עשוי להשפיע על כל אדם בצורה שונה, ואינו אלא המלצה.
התהליכים האקסטטיים השונים שאנו מציעים, נובעים מ"הצפה" מלאכותית של חלק מנקבי הגוף, בחומרים העוברים בהם בדרך כלל, אך הפעם בעודף (מוזיקה בדציבלים גבוהים, אור מוגזם או עלטה מוחלטת, ריחות עזים, אורגזמה, מתן שתן, דיבור או שירה וכן הלאה). המכון להטרוסופיה אינו ממליץ על שימוש בחומרים נרקוטיים או מעוררי הזיות, אם כי אינו שולל שימוש שכזה - כל אדם ואחריותו הבלעדית על הדברים שהוא מכניס לגופו.
אנו מחשיבים את האקסטזה כאחד מהדאיטיפים. האלוהות המזוהה איתה ביותר, היא האל היווני דיוניסוס. דיוניסוס הוא אל פריון המזוהה עם גפן ויין, וככזה הוא האנשה של שכרון החושים, האקסטזה והמטמורפוזה (טרנספורמציה של העצמי). על פי המיתולוגיה, מכיוון שהוא מייצג את האקסטזה הארכיטיפית, המוחלטת, עליו ללבוש מסכה בכל מפגש עם מאמיניו, שכן מבטו עלול לגרום למתבונן בו להשתגע או למות. בשל כך הפך דיוניסוס גם לאל המסכות והתיאטרון. כחלק מהריטואל הדיוניסי השנתי, הוצגו בפני הקהל טרגדיות וקומדיות, לכבוד אירועי מותו ותחייתו החוזרים ונשנים, מדי חורף ואביב בהתאמה.
אולי כדאי לציין כאן, שאחד הסמלים העיקריים של ההטרוסופיה, קשור למהותה של האקסטזה. זוהי העין המתגלגלת מעלה, שנראית כאילו חציה מביט החוצה אל העולם, וחציה מביט פנימה, אל פנים הגוף. זוהי העין של האקסטזה, של הנבואה, שהיא בין החוץ והפנים, בין הלמעלה והלמטה, בין הראייה לעיוורון, ובין האלוהים לחיה.
אקראיות
במסגרת המחשבה ההטרוסופית, האקראיות נחשבת לדאיטיפ, והיא מתייחסת למושגים אחרים, כמו מקריות וצירופי מקרים, גורל, מזל, חוסר מזל וכדומה. מכיוון שהאקראיות מובילה תהליכים לסטות מדרכם הצפויה, היא נחשבת בעינינו לאחד הכוחות המשמעותיים והיצירתיים במציאות.
בקבלנו את תיאוריית האבולוציה ואת רעיון הברירה הטבעית, המכון ההטרוסופי מחזיק בעמדה כי האקראיות הנה כוח מוביל העומד בבסיס התפתחותם של כל המינים הביולוגיים על פני כדור הארץ. ככזו, מהווה האקראיות מקור עשיר להשראה ומנוע משמעותי ליצירתיות, חדשנות ופתרון בעיות.
בדומה ליחסנו לדאיטיפים משמעותיים אחרים, איננו מקדשים את האקראיות כערך חיובי בהכרח, שכן אנו מכירים גם ביכולתה להזיק ולגרום בעיות. בתחום האבולוציה, גורמת האקראיות למינים מסוימים להיכחד, ולאחרים להתרבות ולשגשג, שכן היא פועלת בשילוב עם כוחות טבעיים אחרים ועם תנאי הסביבה. כך גם בפרקטיקה הטקסית של ההטרוסופיה, אקראיות נתפשת ככוח שתועלתו תלויה במידתיות ובהקשר.
אש
אש נוצרת כתוצאה מחמצון מהיר של גזים הנפלטים מכל חומר, תוך שחרור של חום ואור תוך כדי התהליך. היכולת הייחודית להצית אש ולשלוט בלהבותיה, נחשבת לאחד ההישגים הגדולים של המין האנושי, ומהווה את אחד הגורמים המרכזיים בהתפתחותו התרבותית. היכולת לשלוט באש אפשרה לבני האדם להגן על עצמם מפני טורפים, ובעיקר להעביר את תהליך העיכול של המזון אל מחוץ לגוף. ברגע שהאדם החל לבשל את האוכל שלו, נדרשה הרבה פחות אנרגיה לעיכולו, וזה ככל הנראה מה שגרם לקיצור המעי ובעקבות כך גם להתפתחותו של המוח.
הדרך שבה השפיעה האש על התפתחות התודעה האנושית משתקפת בצורה נפלאה במיתוס היווני על פרומתאוס (בורא האדם), ומעשה גניבת האש מהר האולימפוס לטובת בני האדם. מעשה שגרם לאחר מכן לבני האדם להיענש על ידי זאוס, באמצעות תיבת פנדורה (כלומר קיום מודע מוביל לשחרור כל הצרות).
היכולות המופלאות והאיומות של האדם, שבאו עם הכוח לשלוט באש (מבישול ועד שיגור טילים), והכוח האדיר של היסוד הטבעי הזה עצמו, הובילו את האש להפוך לסמל משמעותי מאוד לאורך ההיסטוריה, בפרקטיקות ובאמונות פולחניות שונות, מסביב לעולם. אש נחשבת לאחד מארבעת היסודות בתורתו של אמפדוקלס היווני, לצד האדמה, האוויר והמים.
בהיותה כוח המסוגל גם לתת חיים וגם לקחת אותם, נחשבת האש בהטרוסופיה כאחת מהדאיטיפים, והיא לוקחת חלק משמעותי בפרקטיקות פולחניות רבות.
"תיאו-מסכות" (Theomasks) של אש המוכרות ממיתולוגיות שונות ברחבי העולם: הפיסטוס אל האש היווני, שהפך כתוצאה מכך לפטרון הנפחים; מקבילו הרומאי וולקן; לוגי מהמיתולוגיה הנורדית; האל הכנעני רשף, וכן הלאה. חשוב לציין כי בכל מיתולוגיה האלים שונים במקצת, ועשויים להיות אחראים גם לאלמנטים נוספים, בנוסף לאש - כל תרבות וההקשרים שלה.
בהמה פנימית
ההטרוסופיה רואה בבני האדם וביצורים האחרים החיים על פני כדור הארץ כבני משפחה - האדם הוא בעל חיים ככל בעלי החיים האחרים, ואיננו תוצר של בריאה ייחודית ומתוכננת על ידי אלוהות כלשהי. תורת האבולוציה של דארווין, יחד עם התפתחויות מדעיות רבות שחלו מאז, כמו גילוי הדנ"א ופענוחו של הצופן הגנטי, מראות כמה השקפה זו מעוגנת במציאות המדעית.
יחד עם זאת, כמו כל מין אחר החי על פני כדור הארץ, גם האדם פיתח תכונות ייחודיות שהביאו אותו לכדי התאמה מסויימת לתנאי הסביבה הקשוחים של העולם. חלק מתכונות אלה מייחדות את האדם משאר בעלי החיים, ומעניקות לו איכויות שלעתים קרובות מרחיקות אותו מן הטבע ומאחיו בעלי החיים האחרים. לא פעם, תופש האדם את עצמו כנעלה על בעלי החיים האחרים, מבחינות רבות - אינטליגנטית, תודעתית, טכנולוגית ואף מוסרית. לפי השקפתנו, איכויותיו הייחודיות של האדם אכן מעניקות לו יתרונות בשדות מסויימים, אך הן עלולות ליפול מבעלי החיים האחרים בשדות אחרים. האדם אינו נעלה אובייקטיבית על יצורים אחרים, וממילא ליקום לא אכפת אם האדם קיים או לא - הכאוס של היקום אדיש להיררכיות ולתפישות עצמיות.
האדם הוא בעל החיים היחיד שהשיג שליטה כמעט מוחלטת באש, הוא בעל החיים היחיד שהצליח להביא לידי פיתוח כלים כה משוכלל, עד כדי שמתאפשר לאינדיבידואלים שונים לתקשר ממרחקים עצומים זה עם זה, או אפילו להרחיק לכת עד לעולמות אחרים. ככל הנראה האדם הוא היצור היחיד שפיתח תודעה עצמית מורכבת, ויתכן מאד שהשפה של האדם היא המורכבת ביותר ביחס לבעלי החיים האחרים. תכונות אלה ועוד רבות אחרות, גרמו לאדם להתנכר לטבע ולטבעו שלו, לתפוס את עצמו כיצור נעלה, ולהתהלך בעולם כאורח, או כאסטרונאוט המבקר בכוכב זר.
לדידנו, תפיסות אלה אינן ברות קיימא, ואנו רואים את השלכותיהן כבר בתקופתנו. הטכנולוגיה האנושית והגאווה המוגזמת שנלווית אליה, גרמו למין האנושי לעבור תקופות מדממות מאד לאורך ההיסטוריה, ולעולם להפוך למקום שממש בעוד רגע יהיה בלתי נסבל לחיות בו. ככל שהאדם מתנכר לעובדת היותו בעל חיים, ככל שהוא מנסה להפוך לאלוהים, כך הוא גורם נזק רב יותר לסביבה ולעצמו.
תורת האבולוציה וחקר המוח האנושי, מוכיחים לנו כי מרכיבים רבים מאישיותנו הנם שרידים מובהקים של אבותינו הקדמוניים, בעלי החיים. הפסיכולוגיה וחקר ההתנהגות מצביעים על כך שחלק גדול מהתנהלותנו היומיומית מוכתב על ידי דחפים ביולוגיים בלתי נשלטים שאותם אנחנו חולקים עם יצורים רבים שחיים על פני האדמה, מסביבנו ויחד אתנו. ברור לנו היום כי ההתכחשות וההדחקה של מרכיבים אלה באישיותנו, יוצרים בעיות וקומפלקסים נפשיים שעמם קשה מאד להתמודד.
למרכיבים החייתיים באישיות האנושית, אנו קוראים "הבהמה הפנימית". ההבחנה שעשה זיגמונד פרויד בין האגו והאיד מהווה נקודת מוצא והשראה למחשבה זו, אולם היא אינה מספקת מאד מבחינתנו, משום שהאיד של פרויד הנו ישות אימפולסיבית נטולת אינטליגנציה ומודעות עצמית, ואילו אנו רואים את הבהמה הפנימית כבעלת אינטואיציות חדות ואינטליגנציה חיונית משל עצמה.
אנו קוראים לאדם לשאוף לחיבור מחדש אל הבהמה הפנימית שלו, ומאמינים שבכך טמון המפתח להתקרבות מחודשת אל הטבע, ולקיום שהנו יותר בר-קיימא בעולם של היום. הדחפים, האינסטינקטים, האינטואיציות והתשוקות שלנו, שכולם מהווים חלק בלתי נפרד מטבענו האנושי, הנם גורמים שאין להתעלם מהם או להדחיקם, אלא צריך ללמוד לעבוד איתם ולחיות איתם בהרמוניה. פרקטיקות פולחניות רבות מאלה שאנו מציעים, נועדו לסייע לאדם להתקרב ולחבור מחדש אל בהמתו הפנימית, באמצעות מהלכים אקסטטיים, יצירתיים ואף אינטלקטואלים.
גבולות
גבול הוא קו, ממשי או דמיוני, המבדיל בין דבר אחד לדבר-מה אחר. בני האדם נעזרים בגבולות על מנת להגדיר עצמים, ולהבחין אותם מן הסביבה ומעצמים אחרים. גם ישויות חיות, טריטוריות, מושגים ורעיונות, מובחנים על ידי האדם זה מזה באמצעות גבולות. בכך יוצר האדם סדר בעולם הכאוטי על מנת להתמצא בו, ולהבנות את זהותו.
במקרים רבים, נקבעים הגבולות כתנאי תרבותי או חברתי, המוכתב על ידי אמונה, שפה, כוח פוליטי או שיח אינטלקטואלי. ככאלה, נתונים הגבולות לשינויים ולהבדלים במעבר בין תרבות אחת לאחרת. לא אחת, משרתים הגבולות מנגנונים מוסדיים (פוליטיים או דתיים) אשר עומדים מאחורי ההגדרות ומסתייעים בהן על מנת להשכין סדר ולהכפיף שליטה על נתיניהם. ההטרוסופיה מעודדת את בחינתם השוטפת של הגבולות התרבותיים, וגורסת כי טשטוש-גבולות הנו גורם הכרחי בהתפתחות, בלמידה, ביצירתיות, בחידוש, ואף בשחרור מעולו המשעבד של "הגוף הממונה".
בתוך כך, אנו בהחלט מכירים בחשיבותו של רעיון הגבול, ובהכרח הקיומי אשר טמון בו; בצורך של האדם בהגדרה ובקטגוריזציה, ובכך שטשטוש הגבול תלוי קודם כל בגבול ובהנחת קיומו.
כתורה שאינה טוענת להיווצרות יש-מאין, ונשענת על טשטוש והפרה של הבחנות ו"הבדלות" תרבותיות אשר קיימות זה מכבר (כמו ההבחנה בין הטוב והרע, היפה והמכוער, בין הגוף לסביבתו וכו'), מבקשת ההטרוסופיה לשוב ולבחון את הגבולות התרבותיים ואת האינטרסים העומדים מאחוריהם.
גבורה
בכל סיפור יש גיבור, וכל גיבור יוצא למסע שבמהלכו יעבור בכמה תחנות משמעותיות, שנשענות על תבנית קבועה למדי, וחוזרות על עצמן בווריאציות שונות, מסיפור לסיפור. חוקר המיתוסים האמריקני ג'וזף קמפבל, ערך השוואה בין מאות מיתוסים וסיפורים מכל רחבי העולם, ותיעד כ-17 שלבים שמאפיינים את מסע הגיבור. שלבים אלה עשויים להשתנות מסיפור לסיפור, להתאפיין בתכונות שונות, להתארגן בסדר שונה, או אפילו לא להופיע במלואם. אבל מרבית הסיפורים יכללו את התחנות המרכזיות בפרדיגמה הזו, שכן היא נמצאת בתבניות המחשבה האנושיות של כולנו (מה שיונג מכנה הלא-מודע הקולקטיבי).
השלבים העיקריים במסע הגיבור, על פי ג'וזף קמפבל, הם יציאה, חניכה וחזרה. כל אחד מהם, מורכב מכמה תחנות שבהן יעבור הגיבור, שהמרכזיות שבהן הן: קריאה להרפתקה, שלעתים הגיבור יסרב לה בתחילה, חציית הסף אל הלא ידוע, שם יתמודד הגיבור עם סוגים שונים של אתגרים (לעתים קרובות תוך שהוא מלווה בדמות שחונכת אותו או מסייעת לו), ירידה אל העולם התחתון (שקמפבל כינה "בטן הלווייתן"), שם יעמוד הגיבור מול האתגר הגדול ביותר ולכשינצח אותו, יזכה בגמול כלשהו (אוצר, תובנה או כוח מיוחד) שישנה את חייו. לאחר מכן, יחזור הגיבור ויחצה שוב את הסף, חזרה אל העולם הרגיל והידוע.
תבנית זו מוטבעת בתודעה שלנו באופן כל כך חזק, כך שגם באופן בלתי מכוון ובלתי מודע, כל המיתוסים והסיפורים חוזרים אליה בגרסאות כאלה ואחרות. הסיבה שתבנית זו נוכחת באופן כל כך משמעותי בהכרתנו, היא ככל הנראה בגלל שכולנו עוברים מסעות כאלה לאורך כל חיינו. מסע הגיבור של החיים הוא מסע מחזורי, שאנו עוברים שוב ושוב, באופנים שונים, בעוצמות דרמטיות משתנות ובמשמעויות שונות. מישוע הנוצרי ועד הארי פוטר, ממבחן בבית הספר ועד אובדן גדול, כולן תבניות שעונות לקריטריונים של "מסע הגיבור". בסיפורים ובמיתוסים הגיבור על פי רוב עובר את המסע בהצלחה, ואילו החיים עצמם מורכבים יותר ומועדים גם לכשלונות.
הפרדיגמה של מסע הגיבור משמשת ככלי טיפולי במסגרות שונות. המודעות לשלבים שמאפיינים את המסע, וההכרה בכך שהירידה אל התהום היא מנת חלקם של כל הגיבורים אי פעם, שהיא צפוייה ושהיא טומנת בחובה אוצר, עשויים להוות עזרה גדולה לכל אדם שמתמודד עם משבר. לדידנו, גם ההסמלה שעוברים השלבים שמהווים את המשבר (למשל, תפישת שיא המשבר כדרקון שיש להילחם בו), עשויה לסייע מאד.
תפישת העולם ההטרוסופית גורסת כי בני האדם חיים את המציאות באמצעות סיפורים. אנחנו ניזונים מסיפורים, לומדים באמצעותם, ואף מספרים לעצמנו סיפורים על המציאות כדי שיתאפשר לנו לתפוש אותה במודלים שאותם המוח שלנו מכיר. בכל בוקר שבו אנו מתעוררים אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים. חלקם קטנים יותר וחלקם גדולים יותר, אבל כולם מהווים חלק מהסיפור הגדול של חיינו - הזהות שלנו, האופן שבו אנחנו מופיעים כלפי חוץ, האידאולוגיות שלנו, תורותינו המוסריות וכו'.
אם נכיר בכך שחיינו הם סיפור, נבין כי יש לנו אפשרות לשלוט בו, לפחות באופן חלקי. אנחנו הגיבורים של הסיפור שלנו, וכחלק ממנו נדמה שנאלץ, לא פעם ולא פעמיים, להתייצב אל מול הדרקון, לנצח אותו או להתיידד איתו. הגישה שאיתה נגיע אל האתגר הזה, תלויה בנו. השאלה אם נשיג את האוצר שעליו הוא שומר, לא תמיד בשליטתנו, אבל איך נתמודד עם הכישלון ואיזה סוג של כישלון הוא יהיה, תלויה לא מעט בגישה שאיתה הגענו. פרקטיקות רבות בעבודה ההטרוסופית, נשענות ושואבות השראה מהתבנית הארכיטיפלית של מסע הגיבור, ומן המיתוסים השונים שבהם היא מופיעה.
גורל
עם דמיון מסוים לתפישות הדטרמיניסטיות, גורסת ההטרוסופיה כי העולם מתנהל ברשת של תהליכים הנערמים זה על גבי זה, ומניעים את הדברים לקרות כפי שהם קורים. כל אירוע וכל מקרה מתייחס לאירועים ולמקרים שקדמו לו ואפשרו את קיומו. רבים מן התהליכים עשויים להיתפס כשרירותיים, אם כי על פי תפישתנו האקראיות לעולם אינה מוחלטת.
הרעיונות הדטרמיניסטיים נוטים לטעון כי השתלשלות האירועים הנה סיבתית וכי כל אירוע גורם להיווצרותו של אירוע אחר. אנו אוחזים בהשקפה כי עצם הצפייה באירוע משנה את תוצאותיו (ובמידה רבה אף יוצרת אותו), ועל-כן לעולם לא ניתן לצפות מראש את השלכותיו המלאות של אירוע מסוים על האירועים שיתרחשו אחריו. בתוך שקלול התוצאות של אירוע מסוים יש להביא בחשבון גם את הסובייקט, את אופיו ואת ידיעותיו, את שפתו, וגורמים רבים נוספים, שלעולם יתנו תמונה חלקית שאיננה מאפשרת את צפייתו מראש של רצף האירועים.
על כן, אנו גורסים כי הגורל אינו ניתן לחיזוי (מלבד עובדת מותו של האדם), וכי שליטתו של האדם באירועים המכוננים את חייו לעולם איננה מלאה.
יחד עם זאת, ולמרות הסתירה-לכאורה שמקופלת בדברים, אנו חושבים כי האמונה באחריות אישית וביכולתו של האדם להשפיע על גורלו באמצעות נקיטת-פעולות (או הימנעות מהן) הנה הכרחית לקיומו. למרות שאיננו מאמינים בעקרון הקארמה (שאינו מבוסס מדעית ושהחיים מוכיחים לנו את זה לא פעם), אנו מאמינים גדולים בכך שכוונות טובות, מעשים טובים וחיבור משמעותי לטבע, לבני אדם ולבעלי חיים, גורמים לתהליכים ביולוגיים ונפשיים שעשויה להיות להם השפעה משמעותית על מהלכי החיים של האדם.
דאיטיפ
הדאיטיפ הוא אלמנט ארכיטיפלי שעומד בבסיס מערך האלוהויות המטאפוריות של הפגאניזם הרציונלי כפי שרואה אותו ההטרוסופיה. הכוונה היא לאובייקט הנפשי המופשט, המשותף לבני אדם רבים, שעליו מולבשות "מסיכות" האלים השונות. כך למשל, האהבה היא דאיטיפ, שמסיכותיו במיתוסים השונים הן אפרודיטה, ונוס, קופידון, חתחור, עשתר, פרייה וכדומה - תלוי בבחירותיו/ה של כל מאמינ/ה. המסיכה (Theomask) היא למעשה האנשה של הדאיטיפ. כל מסיכה יכולה להתאים לכמה דאיטיפים (כך למשל פרייה היא אלת אהבה, פריון, מלחמה ועוד), וכל דאיטיפ יכול לעטות אינסוף מסיכות. כאשר אנו מתייחסים לאלוהות מסויימת, אנחנו למעשה מתייחסים לארכיטיפ שאלוהות זו מהווה מטאפורה עבורו, או בקיצור דאיטיפ. האלוהות היא המסמן של הדאיטיפ, שהנו פונקציה נפשית בלא מודע הקולקטיבי.
האנשה
"האנשה" היא ייחוס תכונות "אנושיות" לדברים, ליצורים ולישויות, שאינם אדם. הטרוסופים עושים שימוש ב"האנשה סימבולית" של מהויות או תכונות המתקיימות בעולם, ומייצגים אותן באמצעות אובייקטים במערך הטקסי. אנו מאמינים כי מושגים מופשטים צוברים כוח והשפעה על מהלך ההיסטוריה, באמצעות השימוש בהם והאמונה בקיומם. לפיכך, האנשתם של כוחות שכאלה והכרה בהשפעתם הממשית לצרכים טקסיים, יש בה כדי לתרום להזדהותו של הפגאני הרציונלי עם מושאי התרגול הפולחני שלו. מתרגל ההטרוסופיה מודע לכך שההאנשה הנה בעלת ערך מטאפורי בלבד, ואין בה כדי להגדיר את הישות המואנשת כממשית באופן אובייקטיבי ובלתי-תלוי. מתוך ההנחה שחיינו הם סיפור, אנו נוהגים לאפיין כדמויות אלמנטים שאנו רואים כחשובים בסיפור שלנו.
ההאנשה היא למעשה גישה אפיסטמולוגית שמייחסת אישיות לישויות שאינן אנושיות, ומציעה לראות בישויות העולם "מי" ולא "מה". זוהי תפישה שרואה חשיבות גדולה באינטראקציות, לא פחות ואולי אף יותר, מאשר בקטגוריות וביחידות סגורות של משמעות. כאשר אדם מתייחס לסביבתו כאל אוסף של סובייקטים בעלי פוטנציאל להתקשרות ואינטראקציה, כל ראיית העולם שלו משתנה, ולדידנו, הופכת להיות יותר משמעותית ויותר ברת קיימא. המדע המערבי עצמו כבר יודע כיום להגיד כי חוויה איננה רק נחלתם של בני אדם ובעלי חיים, וכי גם צמחים מציגים סימנים לחוויה, זיכרון ותקשורת בין פרטים שונים.
לסיכום, ההאנשה היא גרסתה של ההטרוסופיה לאנימיזם. באופן כללי, אנימיזם הוא האמונה כי לאלמנטים שונים בטבע ובסביבה יש תודעה, רוח או נשמה. מאחר ואיננו מאמינים בנשמה כאובייקט נפרד מן התודעה שמוטמעת בגוף, אבל כן מאמינים בכוחה של סוגסטיה ובהשפעה של סיפורים ודמיון על המציאות ועל התודעה שלנו עצמנו, לדידנו להאנשה יש תפקיד משמעותי בחיים ובפולחן ההטרוסופי.
התפלשות
בשפת ההטרוסופיה, "התפלשות" היא כינוי לנוכחותו של האדם בחיים עצמם, כחלק בלתי נפרד מן הבעבוע (Bubbling הוא המונח שלנו לטבע הכאוטי של המציאות המתמשכת). האדם הוא אורגניזם חי, פועם ורוטט, העשוי מאותם יסודות כימיים המרכיבים את כל מה שסביבו/ה. הקטגוריה "אדם", כמו קטגוריות אחרות בתוך המציאות, היא יסוד לשוני: הטבע אינו מזהה אותה ואינו יודע עליה דבר (והטבע, כמובן, אינו מונוליטי במובן זה: האדם מייצג דבר אחד עבור חרק, ואחר לזאב, לעץ, לסלע וכו'). האדם הוא אימננטי לעולם, ו"מתפלש" בסביבתו כמו בעלי החיים האחרים.
יחד עם זאת, מתוקף התודעה המורכבת והרפלקסיבית שלו, תחושת העצמי שלו והמודעות לגבולות ולהבחנות (מה שמוביל למה שאנו מתייחסים לפעמים כאל "המצב ההיברידי" בין חיה לאלוהים), ההתפלשות תמיד חסרה, והפער בין האדם למציאות תמיד יהיה בלתי ניתן לגישור במידה מסוימת.
תרגולים רבים המוצעים לאלו ההולכים בנתיב ההטרוסופיה, קוראים למימוש מירבי של ההתפלשות, ומציעים שיטות לצמצום הפערים בין אדם לסביבתו, ככל האפשר. אנו מוקירים את ההתפלשות ורואים בה חלק יומיומי מהתרגול הפולחני שלנו.
זימה
הזימה היא תכונת הדחף הארוטי, אשר אין אדם חף ממנה; לאור העקרונות ההטרוסופיים, הזימה הנה נגזרת של חוק-הבליעה, והיא כרוכה בליבידו. היא קשורה באופן ישיר במטאפורה של ארוס, שהוא הכוח העוצמתי של שאיפת הדברים להתחבר זה לזה. על כן, איננו מתייחסים אל הזימה בהכרח באופן מיני, והכוונה היא יותר לתחושה של רצון "לבלוע את החיים", ולדחף ההתפלשות.
ההיסטוריה האנושית כולה רצופה בנוכחותה של הזימה, ובניסיונות "תרבותיים" לדכא אותה. לדידנו, הזימה היא תכונה הכרחית לקיומו של המין האנושי (כמו גם לכלל המינים האחרים), היות והיא מכוננת את מהלכי ההתרבות וההתענגות של היצורים החיים בעולם. היא מהווה תכונה אנושית בעלת משמעות רבה מבחינה אבולוציונית, הקשורה להשתמרותם של המינים. המקרים היחידים שבהם היוותה הזימה גורם שלילי ומסוכן במהלך ההיסטוריה, נבעו מן ההתעלמות מצרכיו של האחר ומשלילת זכותו לחירות. כל עוד לא גורמת זימתו של אדם אחד לפגיעה באדם אחר, מעודדת ההטרוסופיה את הזימה וקוראת למימוש הפוטנציאל הטמון בכוחה, בהיותו מנוע ליצירה, ליצירתיות ולמימוש עצמי (הזימה, לדעתנו, הנה תכונה הכרחית לחיי יצירה מכל סוג שהוא – רבות מספור הן יצירות המופת שנוצרו במהלך ההיסטוריה של התרבות האנושית, אשר נעשו לאורה של הזימה ותחת השפעה ישירה שלה).
ההטרוסופיה נוטה, באופן כללי, לקבל את ההנחה כי מצוקות נפשיות, המאפיינות את כלל בני-האדם, נובעות על-פי-רוב מתשוקות ודחפים ארוטיים שאינם מגיעים לכדי מימוש. עקב כך, אנו מעודדים חיי תשוקה ומיניות נטולי רגשות אשם וייסורי מצפון, שיתאפשרו רק על ידי אתיקה שאינה נתונה למרותם האינטרסנטית של מבנים כלכליים וחברתיים מדכאים.
הזימה, אם כן, היא תכונה חשובה בחייו של האדם, ובפרקטיקה אנו נוטים לייחס לה תכונות של ישות, ולקיים לה "האנשה" באירועים פולחניים רבים.
חוק הבליעה
אחד העקרונות המניעים את הקיום הוא הליבידו, דחף החיים וההתרבות. זהו מושג שנטבע על ידי זיגמונד פרויד, ופותח על ידי הוגים רבים שהגיעו אחריו. פרויד התייחס לליבידו כאל דחף מיני בעיקר, ואילו קרל יונג כינה בשם ליבידו את כלל האנרגיה הנפשית המניעה את ההתנהגות האנושית. לא משנה באיזו תיאוריה נבחר, ממבט על השתלשלות החיים על פני כדור הארץ, ברור שללא האינסטינקטים המיניים, מהלך של ארבעה מיליארד שנים לא היה קורה. סביר להניח, כי ישויות שנולדו ללא הדחף להתרבות, לא המשיכו את השושלת וגדעו את הענף האבולוציוני עליו ישבו. כל אחד ואחת מאתנו נמצא באחד מקצותיו של עץ החיים הענק והעתיק, כשמאחוריו מיליארדים של שנים והסתעפויות, ברצף מרהיב של לידות ומיתות, שהציר המרכזי המשותף לכולן הוא הליבידו.
במיתולוגיה היוונית, על פי התאוגוניה של הסיודוס, אחד האלים הראשוניים והקדומים ביותר היה ארוס. ארוס נולד ישירות מתוך הכאוס הבראשיתי, כשלצידו אחיו ואחיותיו, גאיה, טרטרוס, ניקס וארבוס. ארוס היה הכוח העוצמתי שמחבר בין הדברים, גורם להם להתערבב זה בזה, והוא זה שאפשר את המשך הבריאה. ארוס הוא התשוקה במובנה הארכיטיפלי ביותר, וממנו מגיע המונח ארוטיקה.
במסגרת ההגות ההטרוסופית, אנו מכנים את כוח החיים (מקבילם של הליבידו, של ארוס, של הקא המצרי הקדום ושל הצ'י מן המזרח הרחוק) בשם "חוק הבליעה". חוק הבליעה מתייחס לנטייה הטבעית (רצונית ולא רצונית, מודעת ולא מודעת) של כל הדברים לבלוע את הדברים האחרים או להבלע בהם. התשוקה האירוטית, הדחף המיני, כמו גם הרעב, היצרים האלימים והשאיפה להתאחד עם הכלום, כולם מהווים עבורנו חלק מהכוח המניע את גלגל החיים. כל מרכיב בכוח הזה יכול לקבל יחס נפרד בהתאם להקשר ולפרקטיקה, אבל בגדול - אלה הם המרכיבים שמהם ניזון עץ החיים בן ארבעת מיליארד השנים שעל פני כדור הארץ.
מדובר, למעשה, על דחף של טשטוש גבולות וטרנסגרסיה, והוא לא כולל רק את הגוף כי אם גם את הרגש והאינטלקט. כל פעולה של טשטוש גבולות, מאכילה ומין, ועד אקסטזה ומוות, מקריאה ועד לימוד, קשורה מבחינתנו לחוק הבליעה, שבמסגרת האינדיבידואל, הוא זה שאחראי גם לחיים וגם למוות.
העבודה הפולחנית והיומיומית של ההטרוסופיה, קשורה קשר בל ינתק לחוק הבליעה ולמודעות אליו. חוק הבליעה הוא כורח המציאות לאדם החי, והוא אחראי גם ליצירה וליצירתיות. אלא שכדי לחיות עמו באיזון יש לשמור על גבולות הסובייקט והגוף, בו בזמן שמאפשרים להם להטשטש ולהחדר. אנו רוצים להרגיש מחוברים אל הטבע ואל העולם, וגם אחד אל השני, אולם זאת מבלי לאבד את תחושת האני והיכולת שלנו להבחין את עצמנו מהאחרים. טשטוש מוחלט הוא מוות, וחיים בטשטוש מינימלי (כזה שדרוש רק לשם תחזוקת הגוף) הם בגדר אומללות.
חיי נצח
התיאולוגיה ההטרוסופית אינה מחשיבה את רעיונות גלגול הנשמות ונצחיות הנשמה כרעיונות תקפים, אם כי, כמובן, אינה יכולה להכחיש לחלוטין את קיומם. במונחים של ההטרוסופיה והוראותיה, גופו של אדם בסופו של דבר מת, מתפרק ונספג בעולם-הדברים, כמעט כמו כל דבר אחר על פני האדמה.
המושג 'חיי נצח' (או 'אלמוות') משמש אפוא את ההטרוסופיה כדי להגדיר את המשכיותה של המורשת האנושית, שכן להבדיל מן הגוף הפיזי (שהתודעה היא חלק ממנו), למושגים, רעיונות ומטאפורות יש פוטנציאל לחיי נצח. אחת משאיפותיו של האדם, לדידנו, היא להטביע חותם בעולם, להשאיר אחריו עקבות של משמעות ויצירה, וזאת מבלי לפגוע בזדון באף אחד לאורך התהליך. חינוך, הוראה, יצירתיות, השקעה במי שיישאר מאחור, הם הדרכים להשיג את מה שהוא, עבורנו, אלמוות.
טוטם
ההטרוסופיה עושה שימוש במונח "טוטם" באופן שאינו זהה לחלוטין למושג המקובל. אנו קוראים טוטם לכל דבר אשר עמו מזדהה אדם באופן משמעותי, ואשר מפני אי-אילו סיבות (אישיות, אינטלקטואליות, פילוסופיות וכדומה) מהווה עבורו סמל רב-משמעות.
הטוטם יכול להיות כל דבר בעולם (חפץ, צומח, בעל-חיים, אדם או ישות מטאפורית), אשר המאמין מזוהה עמו וחש קרבה בלתי אמצעית אל התכנים שאותם הוא מייצג. זאת, בנוסף וללא-קשר-ישיר, לסמלים ולייצוגים הפולחניים המתוארים ומפורטים בהגות ובהלכה ההטרוסופיות.
על-פי-רוב, יתהלך האדם באופן קבוע עם חפץ כלשהו אשר מייצג את הטוטם שלו, ואף יעשה בו שימוש טקסי בפרקטיקות הפולחניות שלו. יצוין כי אין לאף אדם ההולך על פי עצותינו כל מחוייבות - לא לבעלות על טוטם, וכמובן שלא לשימוש טקסי בו.
הטוטם אינו חייב להיות קבוע או יחיד, ובמהלך החיים הוא עשוי להתחלף כמה פעמים בטוטמ/ים אחר/ים. ישנו מספר רב של בעלי-חיים שלהם מייחסת ההטרוסופיה מעמדות סמליים ופולחניים מיוחדים, בעקבות תכונות מסוימות שמאפיינות אותם. בעלי-חיים אלה עשויים להיות מומלצים על-ידינו, כ"טוטמים פוטנציאליים", ואנו מציעים לבחור בטוטם המתאים לאישיותו של האדם על מורכבויותיה, ובעיקר כזה שמאפיין את "בהמתו הפנימית".
טומאה וטהרה
הטומאה הייתה מושג מכונן בפרוייקט מסדר הטומאה שקדם לגוף הידע הנוכחי, והיווה את הבסיס להיווצרותו. למין האנושי יש נטייה עזה לסדר. הכל צריך להיות נקי, מקוטלג, ברור וממושמע. אנחנו גרים בקופסאות גיאומטריות, אוכלים מזון מתועש על צלחות שנוקו היטב, לא פעם באמצעות מכשיר חשמלי, קמים עם השעון המעורר והולכים לישון כשהשעה מאוחרת מדי, גם אם איננו עייפים. אנחנו מקדשים את הנקי ומנקים את מה שהוא מקודש, סולדים מלכלוך ומחוסר סדר, ומשתדלים לחנך את ילדינו על פי הלכי הנימוסים שספגנו מהורינו או מהחברה שלתוכה נולדנו.
כל זה אינו רע בהכרח. ההתנהגויות הללו הן תולדה של התפתחותנו כמין ביולוגי, וסביר להניח שבמהלך האבולוציה אף היוו יתרון משמעותי מבחינה השרדותית. אלא שהקיצוניות שלעתים בני אדם מגיעים אליה בהקשרים אלה, גורמת למין האנושי להרחיק את עצמו מן הטבע, ולחיות עמוק בתוך קונפליקטים, כאשר קורה שהטבע או המציאות הכאוטית מוצאים את דרכם אל תוך חיי היומיום המסודרים למופת שלנו.
עלינו לזכור שלא באנו אלא מהטבע, ושלמרות כל התכונות ה"תרבותיות" שלנו, אנחנו עדיין חלק ממנו. יש לנו גוף, הגוף הזה הוא אורגני, יש לו דחפים, יצרים וגם הפרשות. אנחנו חיות, ואל לנו לשכוח עובדה זו, כי אחרת תלקח מאתנו כל אפשרות לחיים יצירתיים של חכמה, תעוזה, תשוקה והנאה. סדר ומשמעת קיצוניים מדי, לדידנו, הם מתכון לחברה דיקטטורית, שבה מופעלת אלימות כלפי כל מי שחורג מעט מן הנורמות המקובלות, וזהו מצב מסוכן מאד. התיאולוגיה ההטרוסופית מבקשת לבחון מחדש קטגוריות כמו 'מתורבת' ו'פראי', 'נקי' ו'מלוכלך', וכדומה.
אל המושג 'טומאה' אנו מתייחסים כאל מצב ביניים, שמשמעותו הפרת סדרים וטשטוש גבולות בין קטגוריות וערכים אשר בנויים ברמה התרבותית. דבר נחשב לטמא או למלוכלך לאחר שהוסט ממקומו, חרג מגבולותיו או מן התחום שבמסגרתו הוא ממושטר. החברה התרבותית נוהגת למדר ולנסח הבחנות בינאריות בין ערכים כמו 'טהור' ו'טמא', 'טוב' ו'רע', 'יפה' ו'מכוער' וכדומה. ההטרוסופיה מכירה בקיומן הנתון של הדיכוטומיות הללו, ואף גורסת כי הישרדותה של תרבות מצריכה את קיומם של גבולות וקריטריונים, שעליה לקבוע לעצמה, והיא אף תלויה בהן. יחד עם זאת, נראה כי האווירה שנוצרה במסגרת העידן הנוכחי, גורמת לאיבוד הביטחון והאמון באמות המידה, אשר עלולים להוביל (ולעתים אכן עושים זאת) להפקרות אלימה ולכאוס תרבותי. ההטרוסופיה רואה צורך במילוי החלל שנוצר בעקבות הבלבול הסובב את המושגים והדיכוטומיות הישנות, שנראה כי לא המדע ולא הדתות הקיימות יכולים עוד לספק את הכלים להתמודד עמם. אנו מציעים את הטומאה כמושג המייצג מצב, שבו טשטוש הגבולות והפרת הקריטריונים הנו הכרחי להערכתם מחדש של הערכים הקיימים, ליצירתם של ערכים חדשים וקטגוריות נוספות. משמעותי לא פחות מכך, הוא תפקידה של הטומאה בזיהוי הנסיבות והאינטרסים אשר הובילו לניסוח הגבולות, הערכים והקטגוריות מלכתחילה. הטומאה קוראת לאדם לבחון את ה"לכלוך" - את הנסיבות שהביאו להופעתו ואת הפוטנציאל היצירתי הטמון בו - לפני שהוא מנוקה במטרה להשיב את ה"סדר" על כנו.
הטומאה איננה מצב קבוע - היא זעה ורוטטת, מרפה ונצמדת, בוחנת ושואלת. היא איננה רואה בגבול ציווי רוחני המגיע ממקור חיצוני כלשהו, אלא כמתווה ארצי, חומרי, הנובע מצרכים אנושיים, כמו גם מאינטרסים ומתנודות של כלכלת-כוח. על החברה מוטל לשוב ולבחון כל העת את פעפועם של התחומים אלה באלה, מבלי להגדירם כמוחלטים מחד, ומבלי להפקירם באופן מוחלט, מאידך. אנו שוקדים כל העת על ניסוחה של דרך התבוננות חדשה בעולם, וקוראים להולכים בדרכנו לשוב ולבחון את הקטגוריות ללא הרף, תוך נקיטת אחריות מוסרית, ותוך הבנה כי אנוכיות מוחלטת ואלטרואיזם עיוור, מהווים את שני צידיו של אותו המטבע.
הטתאגרם, סמלו המוכר של מסדר הטומאה, אותו ירש באופן טבעי המכון ההטרוסופי, מורכב מכפילות של האות העברית ט', שהיא האות הראשונה בשני המושגים, טומאה וטהרה. שתי האותיות מופיעות בסמל כשהן משולבות זו בזו בתוך מעגל, ומייצגות בכך את השילוב ההכרחי, והנכון בעינינו, בין שני המושגים הדיאלקטיים הללו.
כאוס והבעבוע
במיתולוגיה היוונית, כאוס הוא שמו של התוהו ובוהו הבראשיתי שממנו נבראו האלים הראשונים. זהו חוסר הצורה שקדם לכל הדברים, האין שממנו נפרדו, ראשית האלים, ולאחר מכן כל הברואים כולם. קוסמוגוניות (סיפורי בריאה) רבות מתחילות ממצב דומה לכאוס היווני, ולעתים קרובות הוא מזוהה עם "מים בראשיתיים".
כך למשל, בסיפור הבריאה המסופוטמי, המכונה אנומה אליש, יוצא האל מרדוך למלחמה באלה הפרימורדיאלית, תיאמת, שהיא אלת מי הים המלוחים והכאוס הבראשיתי. היא האם הגדולה, יולדת האלים כולם. לאחר שהאלים צאצאיה הרגו את בעלה, מכריזה תיאמת מלחמה עליהם וקוראת להשמדתם. מרדוך יוצא להגנתם של אחיו ואחיותיו, נלחם בה והורג אותה. לאחר מותה, בורא מרדוך מגווייתה של תיאמת את העולם. הוא חוצה אותה לשניים ובורא את האדמה ואת השמיים, את ירכיה הוא מעמיד ביניהם כדי שהשמיים לא יפלו, מעטיניה הוא בורא הרים ופלגי מים, ומעיניה הוא מנביע את שני הנהרות הגדולים, עורקי החיים של מסופוטמיה, הפרת והחידקל. לאחר מכן, בוראים האלים את האדם מדמו של קינגו, השד הנורא ועוזרה הנאמן של תיאמת.
המיתוס המסופוטמי מלמד אותנו כי הכאוס כמקור הבריאה, ממשיך להיות נוכח בה כל הזמן. העולם מורכב מן הכאוס שהאלים סידרו, חילקו וארגנו. כדי לשמר את הבריאה ואת המצב המאורגן הזה, נהגו הבבלים לקיים ריטואלים שנתיים לכבודו של מרדוך, שבהם שחזרו את מלחמתו בתיאמת - ריטואל הכרחי לשמירה על הסדר הקיים. לא רק את העולם מרכיב הכאוס, כי גם באדם טמונים יסודותיו. הדם שזרם בעורקיה של הישות הנוראית ביותר, הוא זה שנבלל בעצמות וממנו נברא האדם. הכאוס הוא יסוד בראשיתי, שממשיך לקיים את הבריאה ולזרום תחתיה.
עקרון זה, הוא עקרון בסיסי בתפישה ההטרוסופית. הכאוס הוא שדה הכוח שקדם לשפה ולקטגוריות, אלא שהוא לא נעלם עם הופעתן של אלה, והוא ממשיך לפעם תחת כל הקיום כפי שהוא נתפש על ידי היצור האנושי. הכאוס הוא הממשות שרוחשת מתחת לפניהם של הדברים ובתוכם - הוא התוהו ובוהו שמהווה את הקיום הבלתי נגיש, הלא ידוע, שנמצא מחוץ לטווח ההשגה של הידע האנושי. העולם המציאותי כפי שאנו תופשים אותו, הוא כאוטי לחלוטין. הטבע אדיש למושגים, לרעיונות, לקטגוריות ולתבניות של חשיבה. המושגים סדר ואי-סדר הם קטגוריות אנושיות, שפתיות, שאנו נוהגים להשית על הטבע הכאוטי של עולמנו, והם משתנים מתרבות לתרבות. כל תרבות מגדירה את הגדרותיה שלה, ומנסה לייצר מעין מובלעות בתוך הכאוס, אבל הוא עצמו תמיד חומק מהגדרה.
בלימוד ההטרוסופי, אנחנו נוהגים לכנות מצב זה של הכאוס הרוחש מתחת ל"דברים" (בשפה העברית, דבר הוא מה שניתן לדבר עליו), בכינוי "בעבוע". הבעבוע מתייחס לתנועה הבלתי פוסקת של החומר הכאוטי, שכולה הפרת גבולות וחוסר צורה. בפרקטיקה הפולחנית והפילוסופית של ההטרוסופיה, אנו משתדלים לעבוד עם הבעבוע ועם הכוחות הגלומים בו, שכן בריאתם של דברים מתרחשת כאשר הסדר ואי הסדר נפגשים, כאשר הידוע והלא ידוע מזדווגים ביניהם תחת חסותו של הכאוס.
לא פעם קורה, שהאיזון בין הסדר ואי הסדר מופר, והכאוס חודר אל החיים. זוהי גיחתו האלימה של הטבע אל מהלך חייו של האדם, והיא יכולה לבוא לידי ביטוי באופנים שונים, שעלולים להיות טראומטיים לעתים קרובות; משטפון או מפולת בוץ ועד מחלה או תאונה. זהו מצב שבו נדמה כי הכאוס המבעבע מתחת לפני השטח מצא סדק ברקמה של הסדר האנושי וחדר דרכו אל תוך היומיום. ארועים כאלה הם פעמים רבות בתחום שמעבר לשפה ולסדר הסמלי, ועל כן קשה לתפוש אותם או לדבר עליהם. הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן התייחס אליהם בתור הופעה של מה שהוא כינה, ה'ממשי'.
הפרקטיקות הפולחניות של ההטרוסופיה, מיועדות במידה רבה ללמד את האדם להתמודד עם מצבים כאלה, שנוגעים בגבולות ההכרה האנושית והשליטה של האדם בחייו.
במיתולוגיות רבות מופיע הדרקון או הנחש (לעתים קרובות יהיה זה האורובורוס, הנחש האוכל את זנבו) כמעין יצוג של הכאוס הבראשיתי, והמוטיב של מלחמה בו ונצחון עליו, הוא מוטיב שחוזר בסיפורי בריאה ובמיתוסים רבים של גבורה, המלמדים אותנו כי לעתים כדי לעבור טרנספורמציה ולהשתפר, עלינו להלחם בכאוס ולברוא ממנו סדר חדש. בפסיכולוגיה האנליטית של יונג, מהווה הכאוס גם מטאפורה למצב הראשוני, הלא מודע, שממנו מגיח התינוק כאשר הוא יוצא מן הרחם, טרם הפרדותו מגופה של האם וכניסתו אל הסדר החברתי שלתוכו נולד.
כישוף
כישוף הוא פעילות אשר נועדה להשפיע על המציאות באמצעות רצון ואמצעים "על-טבעיים", יחד עם שימוש באלמנטים שונים מן הטבע (צמחים, בעלי חיים ויסודות כימיקליים למיניהם) שיש בהם כדי להשפיע על הגוף והתודעה. יעילותו של הכישוף טרם הוכחה באופן מדעי, והיא מניחה מראש את קיומם של כוחות טרנסצנדנטיים המסייעים למכשף לבצע ולממש את רצונותיו. במהלך ההיסטוריה האנושית, קרה לא פעם, שפעולות אשר נחשבו לכישוף בשלבים מסוימים (למשל, שימוש בצמחי מרפא, סוגסטיות פסיכולוגיות למיניהן, וכדומה) התבררו, בשלבים מאוחרים יותר, כגילויים מדעיים ממשיים הניתנים לאימות.
ההטרוסופיה מעמידה בספק גדול את קיומם הממשי של כוחות טרנסצנדנטיים, ועל כן אינה נוטה לקבל את הכישוף, על צורותיו המסורתיות, כאמצעי להשפעה מעשית על המציאות החיצונית למכשפ/ה עצמו/ה.
יחד עם זאת, ברור לנו כי בכישוף טמונים ערכים פסיכולוגיים וסמליים אשר הנם משמעותיים מאד עבור המכשפ/ה עצמו/ה, או עבור זה/זו אשר נעזר/ת ביכולותיו/ה. לפיכך, הפרקטיקה ההטרוסופית עושה שימוש בתבניות ששואבות השראה מטקטיקות כישופיות שונות, על מנת לכונן השפעה על תהליכים בתודעתו של ה"מכשף". טקטיקות אלה לעולם יינקטו בידיעתו של המתרגל ותחת ההכשר שלו, שכן בלעדיו אין להן ולו הערך הקטן ביותר. נוסף לכך, מבחינתנו עשוי הכישוף לכלול גם טקטיקות לשוניות, פסיכולוגיות ואחרות, שעשויה להיות להן השפעה אקטואלית על מושא הכישוף. השימוש בטכניקות להעלאת רמת הכריזמה של האדם, כמו גם מתודות של רטוריקה וסוגסטיה, מצאו את דרכן אף הן לתוך מערך המתודולוגיה הכישופית של ההטרוסופיה.
יש להדגיש, שבכל פעילות כישוף שנעשית על ידי מתרגלי ההטרוסופיה, האחריות להשלכות המעשים מוטלת על המתרגל/ת עצמו/ה, ואנו קוראים להמנע מכל מעשה בלתי אחראי שיש בו כדי לגרום נזק לאדם או ליצור חי אחר.
מרחב מיתי
המימד המיתי הוא ההגדרה שלנו למרחב הדימיון, שבו מתרחשות מציאויות שונות שאינן עונות לקריטריונים של המציאות החושית המוכרת. זהו המימד של הסיפור, החלום, החיזיון וההזייה, וכולו טבוע בתודעה האנושית ונוצר על ידה. אלה למעשה מציאויות שנחוות בגוף מבלי שעברו דרך שערי החושים שלו (ראייה ללא שימוש בעיניים, שמיעה ללא שימוש באוזניים וכדומה). בעקרון, אין באמת גבול אחיד וברור בין המימד הפיזי של המציאות, למימד המיתי של המטאפורה - שניהם פונקציות של התודעה (שהרי את הכאוס של האמת אין לנו אפשרות לתפוש שלא דרך המיתוס) ושניהם מתערבים זה בזה ומשפיעים זה על זה כל הזמן. אלא שלדעתנו הכרה בהבדל בין המימדים, מאפשרת לזהות את ההשפעה שלהם אחד על השני, וגם לשלב ביניהם באופן מודע יותר, ובכך להפיק תועלת מטשטוש הגבולות ביניהם.
כך, למשל, החלום הוא חוויה שמשוייכת למימד המיתי. זוהי חוויה חושית שאיננה עוברת דרך שערי-החושים. האדם החולם עשוי לחוש את האירוע בכל חושיו, מבלי שהללו יגורו על-ידי גורם חיצוני כלשהו בזמן האירוע עצמו. יחד עם זאת, החלום הוא לעולם חוויה הנסמכת על הניסיון החושי, ועל המהויות אשר חדרו בעבר אל הגוף דרך פתחיו. החלום הוא אירוע בעל משמעות, במידה ועולה בידי האדם החולם אותו לפענח את הרעיונות והסמלים הטמונים בו. כאמור, מקורם של אלה אינו בגוף חיצוני כלשהו: הם נתונים לתודעתו ולמצבו הפיזי והמנטאלי של החולם – וכך גם טיבה של פרשנותם.
התיאוריות אודות מקורותיו של החלום בלא-מודע הם רבות, והראשון במערב שהניח גישה אנליטית ומדעית לפענוח החלום והמניעים שלו, היה זיגמונד פרויד. פרויד גרס כי החלום הוא תולדה של תכנים מודחקים, שקשורים ברובם למיניות ולתוקפנות. הם באים לידי ביטוי באמצעות סמלים ודימויים, שנועדו להסתיר ולהסוות את התוכן האסור, המודחק.
קרל יונג פיתח תיאוריה משלו אודות החלום, שאותו פירש כביטוי סמלי של אינסטינקטים ודחפים המגיעים מהלא-מודע האישי והקולקטיבי, והם ביטויים של היסודות הארכיטיפליים שמרכיבים את הנפש. בגישה היונגיאנית, החלום מבטא צדדים שונים באישיותו של החולם, שבמידה רבה מהווים ישויות בפני עצמן, המאכלסות את הלא מודע. על פי רוב, מהפרספקטיבה הזו, כל דמות בחלום תייצג מרכיב ארכיטיפלי בפסיכה של החולם, והיא לכאורה מכילה מסר כלשהו עבור האדם מהלא מודע שלו.
בלקסיקון ההטרוסופי, חיזיון, כמו חלום, גם הוא חוויה חושית שאיננה עוברת דרך שערי-הגוף. האדם החווה חיזיון עשוי לחוש את האירוע בכל חושיו, מבלי שהללו יגורו על-ידי גורם חיצוני כלשהו בזמן האירוע עצמו. יחד עם זאת, כמו בחלום, גם החיזיון הוא לעולם חוויה הנסמכת על הניסיון החושי, ועל המהויות אשר חדרו בעבר אל הגוף דרך פתחיו.
למעשה מהווה החיזיון מעין צומת המפגיש את חוויות העבר והידע שצבר המאמין, יחד עם תכונותיו הפיזיות והמנטאליות, הבאות לידי ביטוי ברגע הנתון. החיזיון הוא אירוע משמעותי מפאת ערכו הסימבולי והפוטנציאל שהוא טומן בחובו להתגלות ולתובנה. החיזיון עשוי להופיע כחלום, כחלום בהקיץ, כהזיה המתרחשת בזמן מחלה, אירוע פסיכוטי, טרנס פולחני, או תחת השפעת חומרים נרקוטיים. בזמן חיזיון, שרויה תודעתו של האדם במעין אזור-ביניים שבין ערות לשינה והוא אף עשוי לחוש ערני לחלוטין במהלכו. לכן תמיד ישמר החיזיון בזיכרונו המיידי של המאמין, זאת בניגוד לחלומות רגילים אשר עלולים להישכח או להופיע בזיכרון זמן רב לאחר שנחלמו.
החיזיון מלווה בתחושת התגלות ובדחף לפענח את מסריו לאור האירועים האחרים שחווה המאמין באותה התקופה. לעתים קרובות יאופיין החיזיון בתכונה של תובנה או מסר פוליטי/ציבורי כלשהו, הנוגע גם בזולת ולא רק ב"אני" של החוזה עצמו.
ההטרוסופיה נוקטת בטכניקות שונות המשמשות לזירוז הופעתם של חזיונות, ולשכלול הפענוח של המסרים שנטמנו בהם על ידי תודעתו, גופו וניסיונו של המתרגל. לתפישתנו, אין החיזיון מהווה מסר ממימד חיצוני כלשהו, ועל כן פענוח המסרים הטמונים בו לעולם יהיה תולדה של תודעת החוזה, ושל הדיאלוג שנוצר בינו לבין מי שמסייע לו במלאכת הפירוש.
פעולות רבות שנעשות במהלך היומיום, קשורות למימד המיתי ומושפעות ממנו. חלקן אינן נמצאות בשליטה מוחלטת, כמו החלום והחיזיון, וחלקן נעשות כחלק מהפעילות הערה שלנו. כך למשל השימוש במטאפורה, בסמליות, החשיבה הדתית או הרוחנית, הטקס והריטואל, כולן מהוות חבירה אל המימד המיתי אשר משפיעה על המציאות עצמה.
עצמי
העצמי הוא הדרך שבה התרבות מגדירה את האינדיבידואליות של האדם. דרך השפה, אנו לומדים משלב מוקדם מאוד, להתייחס לעצמנו כ"אני", מה שנדמה כמאוחד ומונוליטי. על פי תפישת העולם ההטרוסופית, זהותו של כל אדם היא תולדה של מרכיביו הביולוגיים והתרבותיים, ולמרות שההתבססות של עצמי יציב וקבוע היא חיונית, היא משתנה ללא הרף. למעשה, אנו מאמצים את הגישה הכללית של הפסיכואנליזה, שמקורה ביצירותיהם של הוגים כמו זיגמונד פרויד ('פסיכואנליזה') וקרל יונג ('פסיכולוגיה אנליטית'), הגורסת שהעצמי מורכב ממספר ישויות עצמאיות, שלכל אחת מהן יכולות להיות תכונות ומאפיינים שונים. "ישויות" אלו לעיתים "מתנגשות" זו בזו, או מצויות בקונפליקטים האחת עם השנייה, ועל האדם מוטלת המשימה לשלב ולפייס ביניהן, אם הוא חפץ בחיים שלווים ומספקים.
גבולות העצמי, אם כן, אינם ניתנים להגדרה, מכיוון שהם נתונים לטשטוש מתמיד. יחד עם זאת, קיומם של גבולות אלו חיוני, ובהחלט אנו מכירים בחשיבות השמירה עליהם.
עבורנו, אחד המאפיינים של האדם המבדילים אותו משאר בעלי החיים, הוא הגבול שהוא מגבש בין העצמי הנפשי שלו לבין זה הפיזי. היכולת של האדם לראות את עצמו כסובייקט, לדבר על עצמו כ"אני" – היא מה שלכאורה (לפחות מנקודת הראות האנושית) מבדיל אותו משאר בעלי החיים, והופך אותו למה שאנו מתייחסים אליו כהכלאה בין חיה לאל. מנקודת המבט הזו, ניתן לומר כי בני האדם הם יצורים חצי פיזיים וחצי מטאפוריים.
השינוי המתמיד של העצמי, סטיותיו מגבולותיו שלו, והעובדה שזהותו "מזוהמת" בכל רגע נתון, הם הגורמים העיקריים להתפתחותו של האדם, כמו גם לניוון שלו.
המכון להטרוסופיה עובד ללא הרף על פיתוח אסטרטגיות מעשיות למימוש מירבי של הפוטנציאל האנושי, ולהפחתת הניוון הנובע משינויים מסוימים שעובר העצמי. כחלק מהעבודה המעשית והטקסית שלנו, נעשה שימוש בפרקטיקות שונות כדי להפר באופן מלאכותי את גבולות העצמי. לטכניקות אלו יש פוטנציאל לתרומה גדולה לפיתוחו של העצמי, תוך שמירה על יציבותו, המאוימת ללא הרף.
פגם
בדרך כלל, מה שמכונה 'פגם' יכול לבוא לידי ביטוי בליקוי או בחסרון כלשהו - חריגה מן המצב ה"ראוי", ה"נכון" או ה"יפה". חוסר השלמות לכאורה משפיע על הפונקציונאליות של הדבר או היצור שנושא אותו, ולכאורה, פוגע בהתאמתו לסביבה ה"נורמטיבית" שבתוכה הוא מתקיים.
ההטרוסופיה גורסת כי חוסר השלמות היא תכונה יחסית, פונקציה לשונית שקשורה בסיפור שבני אדם מספרים לעצמם על עצמם, על החיים שלהם ועל המציאות שבתוכה הם חיים. במקרים רבים, האופן שבו הפגם, או חוסר השלמות, גורם להפרעה בקיומו של הפרט הנושא אותו, הנו תלוי-הקשר והתניה תרבותית.
"פגמים" בהמשכיות, או ברצף ה"נורמלי", אחראיים במידה רבה להתפתחותם וליצירתם של חידושים. אפילו במקרה שבו הפגם הנו משמעותי עד כדי חידלון, אזי במסגרת הבעבוע, ימשיך הדבר הלקוי ויתגלגל לכדי דבר או דברים אחרים.
עבורנו, הפגם הוא ערובה לייחודיות, למקוריות וליצירתיות. אובייקט שמכיל אותו, לעתים קרובות נחשב עבורנו כשלם יותר, מפני שהוא מכיל גם את החסר, את האין. הפגם הוא המקום שבו באים לידי ביטוי הכאוס וטבעם המבעבע של הדברים (שכן הפגם הוא טשטוש גבולות, מרכיב בלתי נפרד מן הבעבוע. הטבע אינו מכיר בשלמות או העדרה) - הפצע הוא פוטנציאל להתחדשות ולגילויים משמעותיים של גאולה אישית, ועל כן איננו רואים בחוסר שלמות חסרון או ליקוי באופן גורף. ברור שלעתים ייטב לאדם לעבוד על מקרים מסויימים של חוסר שלמות, בו או בעצמים הסובבים אותו, ולטפל בהם, אולם על כך להיות ממקום פונקציונלי, אינסטרומנטלי, ולא שיפוטי.
לדידנו, ההתייחסות החברתית לפגם כאל דבר שלילי, נובעת בעיקרה מדוגמות ומקבעונות של חברה עדרית שחוששת משינויים ומאויימת מכל מה שהיא מחשיבה כשונה או לא נורמלי. מבחינתנו כל אדם הוא בעל מום ובעל פוטנציאל למומים נוספים, ואל לו להתייחס אליהם כאל חסרון, כי אם כמתנה ייחודית שממנה ניתן ללמוד, להתפתח ולהשתכלל.
שערי הגוף
נקבי-הגוף (עין, נחיר, אוזן, לוע, פטמה, שופכה, נרתיק ורקטום) מכונים על ידי ההטרוסופיה בכינוי "שערי הגוף" מאחר והם הפתחים השוכנים בגבולותיו של הגוף, שדרכם הוא "מתערבב" באופן פיזי עם העולם החיצון – אלה הם פתחים שנועדו לחדירה ולפליטה. דרך שערי הגוף חודרים חומרים שונים מן הסביבה החיצונית אל פנים הגוף, ודרכם גם נפלטות הפרשותיו השונות החוצה.
על-פי תפישתנו, מהווים שערי-הגוף את המרכיב העיקרי בתהליכי הספיגה וההטמעה ההדדיים המתרחשים בין הגוף לסביבתו. המזון שמוטמע אל הגוף והופך להיות חלק ממנו במסגרת תהליך העיכול, נכנס אליו דרך הפה, ואילו שייריו יוצאים מפתחי השופכה והרקטום. כך קורה גם עם חומרים אחרים, חלקם בעלי נוכחות פיזית וחומרית, וחלקם סמליים או מטאפוריים, והם באים בצורה של אינפורמציה מילולית או אחרת. הגוף נספג בעולם והעולם נספג בו, ולעתים קרובות מלווים תהליכים אלה בתחושות פיזיות או רגשיות, של עונג, הנאה, כאב או ייסורים.
שערי-הגוף מהווים את משכנותיהם העיקריים של החושים (למעט חוש המישוש, ש"שוכן" גם בעור), והם מתפקדים כמרכיב משמעותי ביצירת החוויה וההשתקפות של המציאות על פני תודעתו של הסובייקט. כאמור, חוויות חושיות כמו גם חוויות אינטלקטואליות, מידע ואינפורמציה רגשית, כל אלה עוברים דרך שערי הגוף השונים, לעתים באופן שאינו מודע לגמרי, אם בכלל.
באופן מעט פרדוקסלי, מהווים שערי הגוף גם את מה שמפריד את הסובייקט מסביבתו, שכן הם אלה שהופכים אותו לתודעה מבחינה, לעומת משתתף פאסיבי (העין, למשל, מאפשרת לסובייקט להבחין במציאות, ובכך גם להבחן ממנה. תחושת האני כפי שאנו בני האנוש מכירים אותה, נובעת מכך שאנחנו תופשים את העולם ולא רק נתפשים על ידו). שערי הגוף הם אלה שמפרידים את הגוף מן המציאות הסובבת, אך גם אלה שמאפשרים את חזרתו אליה - במידה רבה, למרות הנפרדות שלנו מן העולם, אנחנו הרבה יותר חדירים אליו מעצמים דוממים שמהווים חלק בלתי נפרד מן העולם, אבל גם אינם חווים אותו.
נוסף לכל זה, כאיברי חישה, קליטה ופליטה, מהווים שערי-הגוף מרכיב עיקרי בתקשורת בין היצורים השונים, זו המילולית, וזו הלא-מילולית. ריטואלים רבים במסגרת הפרקטיקה ההטרוסופית, כמו גם תרגילים שונים בתפישה ובפיתוח הרגישות והתודעה, נעשים באמצעות שימוש בשערי הגוף ובמניפולציות שונות עליהם ועל החושים הקשורים בהם. כך גם בנוגע לחוויות אקסטטיות, הקשורות לעתים קרובות ב"הצפה" של שערי הגוף, שמאפשרת להגביר את חוויית השתתפותו והתפלשותו של הסובייקט במציאות הסובבת.
תיאו-מסיכה
על פי הגישה ההטרוסופית, אלים ואלות הם ביטויים סמליים, מטאפורות אישיות, של דפוסים ארכיטיפיים בנפש האדם. תופעות כמו אהבה, אמהות, פוריות, חוכמה, זעם, מלחמה וכו' הן קטגוריות של התנסות אנושית, הנובעות מיכולות מנטליות המשותפות במידה זו או אחרת לכל בני האדם. כך גם במקרה של מרכיבי מפתח בטבע - מקומות, חומרים, יצורים ואפילו אירועים מטאורולוגיים - כולם משתקפים בצורות שונות כמרכיבים חיוניים בתודעה האנושית (לדוגמה, המושג האנושי של סערה הוא ייצוג של איך-סערה-נתפשת-על-ידי בני אדם, ולא של מציאות אובייקטיבית).
מכיוון שלבני האדם מעולם לא הייתה שליטה מלאה על הפונקציות הללו והן מעולם לא הובנו במלואן, הן מצאו את דרכן למיתוסים ולאמונות דתיות, כבעלות תכונות אנתרופומורפיות, עם כוונות ומניעים, רצונות ומחשבות, רגשות כמו כעס, דחפים נקמניים וכדומה. בדרך זו קל יותר לנסות ולהסביר את התופעות הללו, לאפיין את תפקידיהן בקיום האנושי, ואולי אף להשיג מידה מסוימת של שליטה עליהן.
תכונות גדולות המשותפות לכל בני האדם, מיוצגות לרוב על ידי אלים שונים בתרבויות שונות. לדוגמה, כמעט בכל תרבות פוליתאיסטית בתולדות האנושות, היו אלות האחראיות על הפוריות, אלוהויות זכריות או נקביות האחראיות למלחמה, אלים שתפקידם להוריד גשם, אלים או אלות המייצגות את השמש, האדמה וכדומה. את הגרסאות השונות הללו, של אלוהויות המייצגות פונקציות מרכזיות המשותפות לכלל החוויה האנושית, מכנה ההטרוסופיה בשם 'תיאו-מסיכות' (Theomasks). מדובר במסכות בצורת אלוהויות, שהארכיטיפים השונים עוטים בכל תרבות על פי אופייה ותכונותיה.
כל מסכה, למרות שהיא עשויה להיות דומה במידה רבה למסכות המקבילות לה ממקומות אחרים בעולם, נושאת ניואנסים ומאפיינים אישיים משלה, אשר נובעים מההשלכות התרבותיות המקומיות, המוקרנות על המטאפורה. הארכיטיפים עצמם, כמו גם כוחות הטבע ומאפיינים אחרים המיוצגים על ידי המטאפורות של התיאו-מסיכה, מכונים על ידינו 'דאיטיפים'.