לקראת אלוהות הטרוגנית
אסי משולם
מבוא - הפרדוקסים של המציאות והאלוהי
זה אלפי שנים שהאנושות מתמודדת עם שאלות הבוחנות את עצם טבעה של המציאות ושל מה שנתפש לכאורה כשוכן מחוצה לה – הנשגב/האלוהי. למרות התרומה המשמעותית של המאמצים הפילוסופיים הללו להתפתחותה של המחשבה האנושית, נתקלו אלה לעתים קרובות בפרדוקסים ובסתירות עמוקות, במיוחד כאשר ניסו לצאת אל מעבר לטריטוריה המוכרת של התודעה. מוגבלת על ידי המסגרות הקוגניטיביות והמבנים הלוגיים הטבועים בה, נאבקת ההכרה האנושית כדי להשלים עם יקום שככל הנראה פועל על פי עקרונות שונים מאלה שאנו מכירים ומבינים. הטקסט הנוכחי מבקש להציץ אל משחק הגומלין המורכב בין התפישה האנושית לבין המציאות החורגת ממנה, ולהציע שמהותם האמיתית של הקיום והנשגב עשויה להיות מצויה בתחום שמעבר להבנתנו המקובלת.
התחנה הראשונית של חקירה זו תהיה ההכרה בכך שהמציאות, כפי שהיא מתקיימת מעבר לגבולות התודעה, ככל הנראה גדושה בפרדוקסים ובסתירות לוגיות. ויכוחים אונטולוגיים מסורתיים מגיעים פעמים רבות למבוי סתום, למשל כאשר אנו מבקשים להתמודד עם שאלה כמו האם ה'יש' הוא ביסודו אחד או רבים. השיח הפילוסופי בתחום זה נע בין תפישה מוניסטית, המניחה מציאות אחת ומאוחדת, לבין פלורליזם, הדוגל בקיומן של מציאויות מרובות ונבדלות. שתי נקודות המבט, הנטועות בטיעונים לוגיים ורציונליים, נראות תקפות ומשכנעות במידה דומה, אך הן עומדות בסתירה מוחלטת זו לזו. דיכוטומיה זו מאירה מגבלה בהבנתנו, ומרמזת על כך שטבעו האמיתי של הקיום ככל הנראה אינו הולם באופן מלא את המסגרות הבינאריות שהורגלנו אליהן.
במקביל לדיונים האונטולוגיים הללו, מתקיימים הפולמוסים התיאולוגיים המהרהרים בטבעו של האלוהי. כאן, השיח מתחלק בין מונותיאיזם, האמונה באל יחיד, כל יכול, ופוליתאיזם, האמונה במספר אלים. כל אחת מן ההשקפות התיאולוגיות הללו מספקת הצדקות רציונליות לאמונותיה, תוך שימוש בהיגיון ובטיעונים פילוסופיים ולוגיים כדי לתמוך בטענותיהן. עם זאת, נראה כי גם הטיעונים התיאולוגיים מגיעים לדרך ללא מוצא, כאשר כל פרספקטיבה מציעה נקודות מבט תקפות, אך סותרות זו את זו. גם עניין זה מצביע על האפשרות שטבעה של האלוהות (אם יש כזו), בדומה לטבעה של המציאות עצמה, עשוי להיות הרבה יותר מורכב ורב פנים ממה שהמודלים המושגיים הנוכחיים שלנו מאפשרים לקבל.
חיבור זה מבקש להציג את המושג 'הטרותאיזם' כפתרון פוטנציאלי לפרדוקסליות המגולמת במתח שבין שתי צורות האמונה העיקריות. בהגיעו מתוך ההגות ההטרוסופית, מבקש ההטרותאיזם להציע אפשרות ל'דו-קיום' בין מונותאיזם ופוליתאיזם, אך כזה שמקופל בתפישה תיאולוגית, סינתטית, אחת. זאת מתוך הבנה כי במציאות שמסוגלת להכיל ולסבול סתירות ופרדוקסים, שני המושגים יכולים היו להתקיים בו זמנית. רעיון זה לא נועד לערער או להפחית מן הייחודיות של כל מערכת אמונות בפני עצמה. במקום זאת, הוא מציע כי התחום הנשגב, האלוהי, בדומה למציאות הרחבה יותר, עשוי להקיף קשת של אפשרויות החורגות מן הדיכוטומיות המסורתיות שתודעתנו הורגלה בהן. הצלילה לתוך נבכי הרעיון ההטרותאיסטי, איננה רק תרגיל תיאורטי, כי אם הזמנה להרחיב את האופקים האינטלקטואליים והרוחניים ולשקול מחדש את הגישה להבנת היקום והאלוהות. כל זה תוך שהיא דוחקת בנו להכיר במגבלות התפישה האנושית, ולאמץ את טבעו הסותר והפרדוקסלי של הקיום. המושג 'הטרותאיזם' מציע אפוא מסגרת הוליסטית ומכילה להבנת התעלומות העמוקות שכבשו את המחשבה האנושית במשך אלפי שנים.
טבעה הפרדוקסלי של המציאות
מסע הגילוי של המציאות, שהאנושות החלה בו לפני אלפי שנים ומן הסתם טרם הגיע לסיומו, חושף כאמור נוף גדוש בפרדוקסים ובסתירות. חריגות אלו מאתגרות את עצם ההבנה שלנו את המציאות ומרמזות על קיום הרבה יותר מורכב וחידתי ממה שמאפשרות הלוגיקה והתבוניות האנושית. הפילוסופיה המערבית מתמודדת מזה שנים ארוכות עם פרדוקסים המאתגרים את התפישות אודות הקיום, האמת, הזמן וכיוצא באלה. מהפרדוקסים של זנון ועד לספינתו של תזאוס, השיח הפילוסופי מציג רצף עשיר של אתגרים אינטלקטואליים ששימשו מאז ומתמיד כשער לחקר של שאלות קיומיות בסיסיות, והם משקפים את המאבק המתמשך ליישובן של אמונות אינטואיטיביות עם החשיבה הלוגית. כאשר בוחנים את הפרדוקסים הללו – אותם טיעונים שאינם ניתנים ליישוב על ידי הסובייקט הרציונלי – ומנסים להתעלות על ההרגל שבהדחקתם, ניתן בנקל להגיע למסקנה שהקיום כפי שאנו מכירים אותו, למעשה אינו אפשרי.
כך למשל, הפרדוקסים המוכרים של זנון, הפילוסוף הפרה-סוקרטי מן המאה החמישית לפסה"נ, מאתגרים את מושג התנועה וגורסים כי מבחינה מתמטית זו כלל לא תתכן; אנחנו יכולים לראות בבירור תנועה מסביבנו – ציפור מנפנפת בכנפיה, ילד רץ בחצר, עננים נסחפים על פני השמים – אך עם זאת, הפרדוקס של זנון מציע שתנועה כזו היא בלתי אפשרית ביסודה על פי ההיגיון והמתמטיקה. זוהי סתירה ישירה בין מה שאנו תופשים כמציאות ברורה, לבין מה שהתבונה טוענת שחייב להיות נכון. דוגמא אחרת לפרדוקס כזה היא המתח השרוי בין שתי הגישות הפילוסופיות להיווצרותו של ה'יש': האחת מניחה כי ה'יש' נוצר, ועל כן לא היה קודם, כלומר, מכלום נוצר משהו, והשנייה מניחה כי ה'יש' תמיד היה, כלומר מעולם לא הייתה התחלה, ועברו של הקיום החומרי נמשך אחורנית אל האינסוף. שני ההסברים הללו הם ההסברים היחידים האפשריים, הם סותרים זה את זה, ולמעשה כל אחד מהם הוא בפני עצמו בגדר אבסורד, לפחות על פי תפישת הזמן והמרחב של ההכרה האנושית (ההסבר הדתי, כי האלוהות היא זו שבראה את ה'יש', למעשה לא פותר דבר, ומותיר את הסוגיה על כנה). סתירות ופרדוקסים אחרים מתחומי הפילוסופיה נוגעים אף לתחומי התודעה, הזהות, הסיבתיות, הרצון החופשי וכו'. הללו מאתגרים את עצם התפישות האנושיות הבסיסיות ביותר, ומעלים על הדעת את האפשרות שהקיום כפי שאנחנו מכירים אותו, כלל אינו מסתדר מבחינה לוגית.
העובדה שישנו 'אני' שהוגה כעת את השורות הללו, ובחר להעלות אותן על הכתב, עבור מי שבקרוב אולי יקראו אותן, מתבססת על אין ספור נסיבות, הקשרים וזיקות, בקיום פרדוקסלי שלכאורה כלל אינו מאפשר אותה. המשל על ספינתו של תזאוס מלמד אותנו ש'אני' כזה אולי כלל איננו קיים; הפרדוקסים מתחום הסיבתיות מלמדים כי גם אם ישנו 'אני' שכזה, לא יתכן כי הוא ביצע את הבחירה לכתוב חיבור זה מלכתחילה; ו'הבעיה הקשה של התודעה' מלמדת אותנו כי עצם העובדה שבכלל ישנם נמענים לחיבור היא בגדר אבסורד. כידוע, פרדוקסים אינם זרים גם לתחומי המדעים המדוייקים, כמו פיזיקה (למשל במכניקת הקוונטים) ומתמטיקה, שם נחשפות לא רק מגבלות החקירה המדעית, אלא גם מגבלות התפישה עצמה.
הפרדוקסים מדגישים את טבעה הרב-גוני של המציאות המצויה מעבר לתודעה האנושית. הם חושפים קיום שבו כלי ההיגיון הקונבנציונליים שלנו נתקלים בגבולותיהם עצמם, ושאמיתות שונות יכולות לסתור זו את זו, אך גם להתקיים בו במקביל. בהגות ההטרוסופית, קיום זה מכונה 'בעבוע', והוא מתייחס לאותו רובד בלתי נגיש של המציאות, אשר מצוי מבעד לקטגוריות של ההכרה ולהבחנות התרבותיות והשפתיות שלנו. ה'בעבוע' לא מכיר בסדרים ובמושגים האנושיים, ולפיכך קטגוריות וכללים לוגיים שעבורנו נדמים כמובנים מאליהם, כלל אינם חלים בו. הבחנה זו מאלצת אותנו להרחיב את האופקים הקוגניטיביים והפילוסופיים שלנו, ולאמץ גישה מורכבת יותר להבנת המציאות. היא מזמינה אותנו להרהר באפשרות שטבעו האימננטי של היקום, אותו 'בעבוע' הטרוסופי, אינו כבול לפרדיגמות המבוססות שלנו, אלא הוא כעין מרבד ארוג בפרדוקסים, תעלומות וחידות, שמצויות מעבר להבנה האנושית, ויתכן כי ישארו שם לעולם.
אונטולוגיה במבוי סתום: ריבוי ואיחוד
כפי שצוין למעלה, אחת השאלות המהותיות להבנת טבעה הבסיסי של המציאות, היא שאלת הריבוי והאיחוד, שאף היא נתקעת בסופו של דבר בחומה מושגית. שתי התפישות הקונבנציונליות שמבקשות להתמודד עם הסוגיה, כאמור, הן המוניזם והפלורליזם. האונטולוגיה המוניסטית גורסת כי המציאות היא אחידה ביסודה, והיא מורכבת מחומר או מעיקרון אחד. פילוסופים כמו ברוך שפינוזה טענו לקיומו של עצם יחיד (אצל שפינוזה זהו "אלוהים או הטבע") המתבטא באופנים שונים, ומצביע על מקור אחיד לקיום כולו. השקפה זו, אמנם פשוטה ואלגנטית, עומדת בפני אתגרים לא קלים בבואה להסביר את המגוון והמורכבות של העולם הנצפה; כיצד ניתן להסביר את קיומן של ישויות מובחנות, שלעתים סותרות זו את קיומה של האחרת, במציאות שהיא ביסודה 'אחד'? הניסיונות ליישב את המתח בין הטיעון המוניסטי לתופעת המורכבות, מובילים לרוב למסקנות פרדוקסליות או להסברים לא מספקים. כך למשל בסוגיית הרוע, שמהווה את אחת הסתירות העמוקות ביותר ברעיון המוניסטי; שכן אם המציאות היא אחד, כיצד ניתן להסביר את קיומם של סבל, רוע, או קונפליקט? באופן דומה, מתמודד הרעיון המוניסטי עם בעיית התודעה, שכן אם הכל אחד, כיצד יתכן כי חוויות סובייקטיביות ומציאות אובייקטיבית נובעות מאותו החומר? כיצד מחשבות, רגשות ואיכויות סובייקטיביות אחרות, יכולות לצוץ מאותו חומר שממנו עשויים סלעים ונהרות?
הגישה הפלורליסטית, לעומת זאת, גורסת כי המציאות כוללת ישויות או חומרים מרובים ומובחנים זה מזה. נקודת מבט זו מתיישבת יותר עם התצפיות האמפיריות על גיוון וריבוי בעולם הטבע, אולם היא מתמודדת, למשל, עם בעיית האינטראקציה והחיבור בין הישויות המרובות הללו. כיצד ישויות נפרדות ונבדלות ביסודן, יכולות לקיים אינטראקציה זו עם זו? אם כל ישות היא באמת עצמאית ושונה מן האחרות, אילו מנגנונים או עקרונות שולטים באינטראקציה ביניהן והיכן עובר הגבול בין ישות אחת לאחרת? האם הקטגוריות וההבחנות המוכרות הן הבחנות 'טבעיות', 'אמיתיות', שקיימות באופן עצמאי, או שמא רק מבנים רעיוניים המושתים על המציאות האחידה מכורח המבנה הייחודי של התודעה האנושית?
החקירה האונטולוגית על טבעה של ההוויה, כאיחוד או כריבוי, נתקלת בהכרח במבוי סתום פילוסופי, המאתגר אותנו לשקול מחדש את גישתנו להבנת המציאות. בהתמודדות עם דילמות אלו, אנו מתמודדים עם מגבלות ההבנה האנושית ועם קיומה האפשרי של מציאות החורגת מן הקטגוריות המקובלות. החיפוש אחר אונטולוגיה קוהרנטית, אפוא, הופך לא רק למרדף אחר תשובות סופיות, אלא למסע אל לב הפרדוקסים והסתירות הללו, שעשוי לעצב מחדש את הבנתנו את היקום ואת מקומנו בתוכו.
המקבילים התיאולוגיים: מונותאיזם ופוליתאיזם
בדומה לדיון האונטולוגי באיחוד ובריבוי, השיח התיאולוגי על טבעה של האלוהות נע בין המושגים מונותאיזם ופוליתאיזם, כלומר איחוד או ריבוי של אלוהויות. דיכוטומיה זו משקפת נקודות מבט תרבותיות והיסטוריות מגוונות, ומייצגת פולמוס פילוסופי עמוק על טבעו של האלוהי. המונותאיזם, האמונה באל אחד, חובק-כל, מושרשת בחיפוש אחר מקור מאוחד של יצירה וסדר. פילוסופים ותיאולוגים כמו תומאס אקווינס והרמב"ם טענו למונותאיזם בגישה של פשטות ושלמות, והציעו כי קיומה של ישות עליונה אחת מספק הסבר קוהרנטי לקיום היקום ולחוקיו. התפישות המונותיאיסטיות נעות בין גישות מיתיות שמציגות את האל האחד כישות כל יכולה ששולטת בקיום ומשגיחה על כל מה שקורה בו, לבין גישות פילוסופיות יותר שרואות באלוהות ישות שמושלמותה שוללת תנועה (שכן אם האל מצוי בכל, לא תתכן תנועה שלו ממקום למקום), רצון (שכן רצון מעיד על חסר) וכל תכונה שמזוהה עם האנושי. כל אחת מגישות אלה נתקלת בבעיות לוגיות משלה, שמובילות אותה בסופו של דבר למבוי סתום. הפרדוקס הטמון בגישה שרואה באלוהות ישות כל יכולה, מבוטא היטב בקלישאה "האם אלוהים יכול ליצור אבן שאינו יכול להרים", ולעומתו הגישה הרואה באלוהות ישות סטטית ואדישה, שוללת מן האלוהות יכולות שונות (כמו תנועה), ובכך הופכת אותה לישות מוגבלת ובלתי שלמה. בשני קצותיו הקיצוניים שתוארו כאן, ובדומה לסוגיה של האונטולוגיה המוניסטית, מתמודד המונותאיזם עם אתגרים משמעותיים נוספים, כמו למשל בעיית הרוע, שמעוררת את השאלה כיצד אלוהים מיטיב וכל-יכול מאפשר סבל ואי-צדק בעולם ששרוי תחת מרותו.
הפוליתאיזם, לעומת זאת, מאמץ לחיקו את המגוון וריבוי התופעות הנצפות בעולם על ידי הכרה במספר רב של אלוהויות, שכל אחת מהן אחראית להיבטים שונים של החוויה הטבעית והאנושית. גישה זו מאפשרת הבנה עשירה ומגוונת יותר של האלוהי, תוך התאמה לטבע הרב-גוני של הקיום ולמורכבות (הנצפית) של העולם. לעתים נדמה כי הגישה הפוליתאיסטית הולמת יותר עולם קונפליקטואלי כמו זה שלנו, שבו האלמנטים השונים נדמים כנאבקים זה בזה, או מקיימים מערכות של יחסי גומלין האחד עם השני, באופנים שיוצרים הבחנה ביניהם. עם זאת, הפוליתאיזם זוכה לעתים קרובות לביקורת על חוסר האלגנטיות הפילוסופית שלו בהשוואה למונותאיזם, וניתן לראותו כמוביל לתפיסה מקוטעת של היקום, שאינה עולה בקנה אחד עם חוויות של הרמוניה וקוהרנטיות. הגישה הפוליתאיסטית נתפשת לרוב כגישה פרימיטיבית שמאנישה את איתני הטבע וממשילה אותם לדמויות אינדיבידואליות, שאופיין לקוח ישירות מן החוויה האנושית.
מסורות דתיות אחרות ניסו לגשר על הפער בין שתי נקודות המבט הללו בדרכים שונות: הגישה ההנותאיסטית גורסת כי ישנה אלוהות ראשית ולצדה פועלות אלוהויות זוטרות; הסינקרטיזם, יוצר מיזוג בין אלמנטים של מונותאיזם ופוליתאיזם, או רואה באלוהויות מרובות ביטויים או היבטים של מציאות אולטימטיבית אחת. כך או כך, הפער הפרדוקסלי בין מונותאיזם לפוליתאיזם מדגיש את טבעה המורכב של החקירה התיאולוגית ואת הקושי להבין את הנשגב במלואו. דיון זה משקף שאלות קיומיות עמוקות יותר על יחסו של האלוהי לעולם ומדגיש את הדרכים המגוונות שבהן ביקשה האנושות להבין את הטרנסצנדנטי ולהתחבר אליו. בין אם באמצעות מונותאיזם, פוליתאיזם, או סינתזה מסוג כלשהו של השניים, החקירות הללו הן חלק מחיפושו של האנושי אחר משמעות וחיבור עם צורת קיום גדולה ממנו. הן מאתגרות אותנו לשקול את האפשרות כי טבעו של האלוהי, בדומה לטבעה של המציאות, עשוי לחרוג מהקטגוריות וההבנות המקובלות שלנו, ומזמינות אותנו לאמץ קשת רחבה יותר של אפשרויות, מאלה המוכרות לנו באופן מסורתי.
לקראת תיאולוגיה הטרוגנית
בשיח התיאולוגי, שבו הרעיונות של מונותאיזם ופוליתאיזם מייצגים הבנה דיכוטומית של האלוהות, מבקש חיבור זה להציע את המושג 'הטרותאיזם' ככזה המקיים סינתזה משמעותית יותר מזו של ההנותאיזם והסינקרטיזם. ההטרותאיזם מצביע על כך שהתחום האלוהי אינו מוגבל לאפשרויות הבינאריות של אל אחד או אלים רבים אלא מקיף ספקטרום רחב ואינקלוסיבי יותר. ריבוי של אלוהויות ומהות אלוהית יחידה יכולים להתקיים יחד ובו-זמנית במסגרת הרמונית וקוהרנטית, המתעלה מעל הדיכוטומיות התיאולוגיות המסורתיות, על ידי הצעה שהנשגב יכול להתבטא בצורות שונות וסותרות תוך שהוא מושרש במהות נזילה ו'מבעבעת'. גישה זו אינה עוסקת במיזוג או דילול הייחודיות של אמונות מונותיאיסטיות ופוליתאיסטיות, אלא בהכרה באפשרות של קיומן המשותף במציאות אלוהית מורכבת יותר. הרציונל העומד מאחורי רעיון האלוהות ההטרוגנית שואב מהקבלה הפילוסופית של פרדוקסים במציאות, בדומה לאתגרים שמציבה, למשל, מכניקת הקוונטים בפני ההבנה המקובלת שלנו את העולם הפיזי. בתיאולוגיה, רעיון זה מזמין אותנו לשקול תחום אלוהי שמקיף גם אחדות וגם גיוון - האחד והרבים. בדומה להבנות מתחום הפיזיקה, שבה תופעות סותרות לכאורה מתקיימות בו-זמנית (כמו במקרה של הדואליות גל-חלקיק), ההטרותאיזם מצביע על כך שהשקפות מונותיאיסטיות ופוליתאיסטיות עשויות להציע נקודות מבט משלימות של אותה מציאות אלוהית.
ההטרותיאיזם נובע מן ההכרה בכך שיתכן כי המודלים התיאולוגיים המסורתיים מפספסים, או אינם תופשים במלואם, את טבעה הרב-גוני של האלוהות. מתוך ההכרה במגבלות התפישה האנושית, מציע ההטרותאיזם גישה פרדוקסלית לתיאולוגיה. הוא מאפשר קיום משותף של אלוהות עליונה וייחודית יחד עם נוכחות תקפה של ישויות או גילויים אלוהיים מרובים, ובכך מציע פלטפורמה שבה מונותאיזם ופוליתאיזם אינם נתפסים כיוצאים זה כנגד זה, אלא כהיבטים משלימים של האלוהי, שהנו גם יחיד וגם רבים (כפי שבתורות מסוימות הוא עשוי להיתפש כזכרי וכנקבי באותה העת). הדבר דומה במקצת לרעיון השילוש הקדוש המוכר מן הנצרות, שבמסגרתו שלושת מרכיבי האלוהות – האב, הבן ורוח הקודש – מהווים בו-זמנית את האלוהות האחת. בגישה ההטרותאיסטית אותו 'שילוש קדוש' מורחב לפוטנציאל של אינסוף ישויות תיאולוגיות, המהוות בו זמנית ריבוי ואיחוד, וחורגות מן הלוגיקה הקונבנציונלית של ההכרה והאמונה האנושיות.
אימוץ הרעיון של האלוהות ההטרוגנית, מצריך מן הסתם הרחבה של המחשבה התיאולוגית אל מעבר לדוקטרינות המבוססות, על מנת לאפשר הבנה זורמת ודינמית יותר של האלוהי. שינוי זה מציג אתגרים אינטלקטואליים ורוחניים כאחד, קורא להערכה מחדש של אמונות עמוקות, ומשמש כזרז לדיאלוג בין-דתי. על ידי הדגשת המרכיבים המשותפים של אמונות שונות יחד עם הטבע הרב-גוני של האלוהי, ובעצם זה שהוא מכיר בתקפותן של חוויות דתיות מגוונות, ההטרותאיזם סולל את הדרך לקיום הרמוני יותר בין קהילות שונות. בסופו של דבר, ה"רציונליות" של האלוהות ההטרוגנית נעוצה ביכולתה לשלב (באופן לא רציונלי) את ההיבטים הסותרים לכאורה של מונותאיזם ופוליתאיזם למסגרת תיאולוגית קוהרנטית. זהו מודל שמכיר במגבלות ההכרה האנושית לגבי הבנה מלאה של הטבע האלוהי, ומציע גישה כוללת וגמישה המשקפת את המציאות המורכבת של האלוהות.
ההטרותאיזם מבקש להציע גם יישומים מעשיים ותובנות רוחניות, ולהעשיר מסעות רוחניים אישיים על ידי מתן מבט מקיף יותר על האלוהות והנשגב. הוא עשוי לאפשר ליחידים לאמץ רוחניות שהיא בו בזמן גם שורשית ונטועה במסורת, וגם פתוחה לביטויים מגוונים וחדשניים של קדושה, שלעתים נכפים על ידי המציאות ולעתים נוצרים מתוך צמיחה אורגנית של האמונות השונות. בחינוך ובשיח התיאולוגי, ההטרותאיזם מבקש לעודד חשיבה ביקורתית וגישות חדשניות להבנת האלוהות, ולאתגר חוקרים מתחומי התיאולוגיה לעסוק במורכבות ובפרדוקסים של האלוהות בצורה הוליסטית יותר.
בזכות המצע המושגי שעליו היא צומחת, האלוהות ההטרוגנית עשויה להימצא בו זמנית במקומות שונים על הספקטרום שבין יחיד לרבים, אך גם על המנעד שבין מטפורה לממשות קונקרטית. ההגות ההטרוסופית רואה באלוהו(יו)ת מעין ישויות מושגיות, ששאלת קיומן הקונקרטי אינה רלוונטית להשפעתן על העולם ועל התרבות האנושית. אלוהות קיימת כמו שרעיון קיים, והשפעתה המעשית על העולם היא נגזרת של רוחב ההסכמה לגביה. הרעיון ההטרותאיסטי, מבקש להציע את האפשרות של קיום ואי-קיום של אלוהות כזאת או אחרת באותו הזמן, שכן מדובר ברובד של מציאות שמצוי מעבר לכל קטגוריה הכרתית, ולפיכך מסוגל להכיל סתירות ופרדוקסים.
סיכום
הפסוק מספר מלכים א', "וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו יהוה הוא האלהים יהוה הוא האלהים" (יח, לט), טומן בחובו אמת עמוקה וחמקמקה, שמחליקה בין הידיים ברגע שהוא נקרא מנקודת מבט היסטורית. בקריאה פשוטה, זהו פסוק שמגלם רגע של התנגשות בין שתי מסורות, והמרתה של אחת באחרת: העם רואה ומבין, כי יהוה הוא האל היחיד, וככזה הוא מחליף מעתה את כל האלים האחרים. זהו רגע היסטורי שבו היחיד מוצב במקום הריבוי, והאמונה המונותיאיסטית מבקשת להחליף את הפוליתאיזם. מאמר זה ביקש להחזיק עוד רגע באמת המגולמת בפסוק זה לפני שהיא "בורחת" אל ההיסטוריה, ולבחון אותו באופן סינכרוני ולא דיאכרוני. כפי שהוא מדגיש פעמיים – "יהוה הוא האלוהים, יהוה הוא האלוהים" – וכפי שמרומז כבר בחלקו הראשון – "וירא כל העם ויפלו על פניהם" – ניתן לקרוא את הפסוק ככזה המציג את הטענה הפילוסופית-תיאולוגית, שהאחד הוא ריבוי, והריבוי הוא אחד.
חיבור זה ביקש להציג מודל תיאולוגי חדש, שיש בו כדי לשמש סינתזה שתחיה בשלום עם הסתירות הגלומות בהבנות המסורתיות וההיסטוריות של מושג האלוהות. המודל ההטרותאיסטי מציע מסגרת שבה ההשקפות הבינאריות של המונותאיזם והפוליתאיזם אינן נתפשות כסותרות זו את זו, אלא כמרכיבים משלימים של 'אלוהי' רחב ומורכב יותר, מתוך הבנה שהתבנית הבינארית מקורה במגבלות התפישה האנושית, ולא בטבע הדברים עצמם. ההטרותאיזם מדמיין מציאות שבה התחום האלוהי מקיף בו-זמנית את האחדות של אלוהות יחידה, ואת המגוון של אלוהויות מרובות ("יהוה הוא האלהים"). תפישה זו נובעת מתוך הכרה בכך שמודלים מונותאיסטיים ופוליתאיסטים מסורתיים, על אף שהם מספקים תובנות משמעותיות, אינם תופשים במלואם את טבעם הרב-גוני של הנשגב ושל הקדושה. בהשראת האינקלוסיביות ההטרוסופית של פרדוקסים במציאות (באמצעות מושג ה'בעבוע'), ההטרותאיזם מאמץ את הגישה שהאלוהי, כמו הקיום עצמו, יכול לגלם סתירות לוגיות, ולהיתפש כאחד וכרבים, באופן שמתעלה מעל לקטגוריות פשטניות.
נוסף להישענותו על השילוש הקדוש בנצרות (ועל הקריאה שהוצעה כאן למל"א יח, לט), עשוי הרעיון ההטרותאיסטי למצוא קרקע פורייה במיוחד גם בתוך המסורות ההינדואיסטיות, שכן אלה כבר מקיימות הבנה פלורליסטית כלשהי של מושג האלוהות. התפישה של 'ברהמן' כאלוהות-העל הנצחית, המאחדת, יחד עם שלל ה'דווה' האנתרופומורפיות, מתיישרת עם הפרדוקסליות של אלוהות מאוחדת ומרובה בו-זמנית. פילוסופיות הינדיות היסטוריות כמו אדוואייטה ודאנטה כבר נאבקו בפרדוקסים דומים – תוך טענה שהמציאות הבסיסית של ה'ברהמן' מכילה, אך גם מתעלה, מעל התופעות וצורות הביטוי. המודל ההטרותאיסטי מהדהד אפוא את האימוץ ההינדואיסטי של אמיתות סותרות לכאורה – האחד והרבים, חוסר הצורה וקהילת האלוהויות, וכיוצא באלה. בדיוק כפי שהאל שיווה מובן כמשמיד וכמחדש בו-זמנית, ההטרותאיזם טוען שמושגי ה'יחיד' וה'רבים' של האלוהי הם היבטים משלימים של מציאות פרדוקסלית, שהנה בלתי ניתנת לתיאור.
למרות האמור לעיל, ישנם גם הבדלים משמעותיים בין ההטרותאיזם למסגרות התיאולוגיות ההינדואיסטיות. בעוד שההינדואיזם הוא מסורת דתית ספציפית המושרשת בתת היבשת ההודית, ההטרותאיזם שואף להיות מודל פילוסופי פתוח יותר, לא קהילתי ולא עדתי, שמשתרע מעבר לכל הקשר תרבותי או מיתולוגי מסוים. הוא אינו מציב את האיחוד והריבוי בסדר היררכי (היחיד אינו עליון על הרבים וההיפך), אלא גורס כי גם הביטוי האחדותי וגם הביטוי המרובה, שניהם ביטויים תקפים של מקור שהנו בלתי ניתן לתיאור, לכימות או להשגה. בעוד שהוא מוצא תהודה במסורות ההינדיות, יוצא ההטרותאיזם מהקשר פוסט-מודרני ובין-תרבותי מובהק, ומבקש לאמץ את הפרדוקס, לא פחות ולא יותר ממה שהוא באמת – פרדוקס.