נרטיבים מסוגים אלה ללא ספק מהווים עדות לכך שתבניות החשיבה האנושיות הן חובקות עולם ומנהלות אותו משחר ההיסטוריה. המתח התמידי בין מה שידוע לאדם ומה שאינו ידוע לו, הביא ליצירתם של האפוסים המיתולוגיים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, שטוענים לבריאת הסדר מן הכאוס, ואשר על פיהם נולדו פרדיגמות דתיות, תרבותיות ואפילו מדעיות. הישויות הארכיטיפליות שנולדו מתוך אותה תבנית בסיסית של דואליות, פשוט מייצגות את אותן פקולטות שמרכיבות את התודעה האנושית ואת האופן שבו היא תופשת את העולם; העולם כפי שאנו מכירים אותו נברא תוך מלחמה בין הגיבור האנתרופומורפי, האסתטי, הוורבלי והמאורגן, המייצג את הסדר המוכר והידוע (ה"תרבות" והידע האנושיים), לבין המפלצת מרובת האיברים, הבלתי צפוייה וחסרת הגבולות הברורים, המייצגת את הכאוס (ה"טבע" הפראי והבלתי ידוע). תבנית זו, מולידה את הדיכוטומיות האחרות שנגזרות ממנה: טוב ורע, יופי וכיעור, חוכמה ובורות וכדומה. אלה, בתורן, ממשיכות ומחזקות את הארכיטיפ של הדואליות, ומולידות מחדש את הסדר, הכאוס, והמתח התמידי השורר ביניהם. אחד הדברים שבעינינו חשוב מאד לזכור, גם אם לפעמים קשה להבין את זה, הוא כי מדובר תמיד תמיד בקטגוריות אנושיות ושפתיות אשר מולבשות על המציאות במסגרת המאמץ להבין אותה. חלוקתו של העולם לסדר וכאוס, יש בה מן הסתירה הפנימית, שכן הכאוס מעצם הגדרתו אינו אמור להיות ניתן לחלוקה או להבנה כלשהי. אם לתאר זאת בצורה ציורית, הכאוס הוא כמו ההידרה מן המיתולוגיה היוונית, אותה מפלצת בעלת ראשים מרובים, אשר כריתתו של אחד מראשיה, מביאה מייד לצמיחתם של ראש או שניים חדשים.

​

הבנה זו, כי הכאוס הוא יסוד מופשט וחסר גבולות, בלתי ניתן להכחדה טוטאלית, וכזה שנמצא תמיד בבסיסם של כל ה"דברים", הביאה ככל הנראה, לכך שברבים מן הנראטיבים המתארים את מלחמת הסדר בכאוס, נברא העולם מגופה (הבלתי ניתן להמתה מוחלטת) של מפלצת הכאוס עצמה, והוא לעולם יכיל אותה כחלק אינטגרלי ממנו. תרבויות רבות ברחבי העולם שנשענות על מבנה מיתולוגי דומה, מקיימות פולחנים מחזוריים אשר תפקידם הוא לשמר את כוחו של הסדר, ולהחזיק את הכאוס תחת שליטה. כך נהגו במסופוטמיה לקרוא בכל שנה מחדש את תיאור מלחמתו של האל מרדוך באלה המפלצתית תיאמת, וכך, למשל, עד לעצם היום הזה מהללים היהודים את מלחמתו של האל העברי במפלצות הים הכבירות, בתפילתם היומיומית בבית הכנסת. כבני אדם שוחרי בינה ודעת, אנו עוסקים כל היום בלימוד ובחיפוש אחר תשובות, ביודעינו כי המציאות לעד תהיה בלתי פתירה לחלוטין עבורנו, ולעתים קרובות גם בלתי צפויה. למרות זאת, אנו עושים מאמצים ניכרים להגדיל את הטריטוריה של הידע ומה-שידוע, ובכך להקטין במעט את האוקיינוס הכאוטי של הבלתי-ידוע ומה-שטרם-נתגלה.

​

הדואליזם הארכיטיפי של הכאוס והסדר, מהווה חלק ניכר מן האופן שבו תופשת התודעה האנושית את העולם, והוא מרכיב את חוויית החיים האנושית בהיבטים שונים וברזולוציות שונות. הפסיכואנליזה היונגיאנית, על ענפיה השונים, רואה במיתולוגיות הבריאה הללו משל להתהוותה של הנפש האנושית, הן בהיבט הרחב, של התפתחות התודעה של ההומו-ספיינס מתוך המצב הפראי, החייתי, והן בהיבט האישי, הפרטי, של התפתחות המודע מן הלא-מודע, המקבילה לתהליך התהוותו של האדם מרגע בקיעתו מן הרחם האמהי ועד להגיעו לבגרות. זהו תהליך שבמהלכו נפרד התינוק מאמו, ראשית באופן פיזי וגופני ולאחר מכן גם נפשית ורגשית, תוך רכישת שפה, הפנמת הנורמות החברתיות והתרבותיות, וכדומה. המתח בין שליטה וחוסר שליטה והמלחמה התמידית של האגו האנושי בחלקיה הכאוטיים של הנפש, ילוו את האדם כל חייו, ויומחשו כמעט בכל חוויה או אירוע שיקרו במהלכם.

​

דבר אחד חשוב מאד להבין כאן: הטענה כי מדובר באלגוריה למצב התודעה או הנפש של האדם, אינה מצביעה על כך שהאלגוריה היא מכוונת ושהסיפורים מלכתחילה נכתבו כדי לספק הסבר למצב אנושי זה. הרעיון, ובכך טמונה גם עוצמתו, הוא שכל הסיפורים הללו (ומיתוסים באופן כללי) מציגים תבנית נרטיבית דומה, מפני שהם כולם תולדה של אותו מבנה נפשי, תודעתי ומוחי, שמלכתחילה יצר אותם. זהו למעשה אינו משל כי אם סימפטום; המיתוס המתאר את בריאת העולם מתוך הכאוס, נוסח באופן המסויים הזה על ידי תודעה אנושית כלשהי, מפני שכך היא בנויה מלכתחילה. זהו סיפור שמבקש ללמד על בריאת העולם, אך למעשה מלמד יותר על מחבריו ועל הסטרוקטורה הנפשית שבתוכה נוצר. משנוצר, תפקידו הבלתי רשמי הוא להמשיך ולתחזק את הסטרוקטורה הזו באופן מעגלי, ובדרך זו ממשיכות התבניות הארכיטיפליות להזין את עצמן ואת התודעה המורכבת מהן.