מסע הגיבור/ה​

מה משותף לאלה איננה ולפינוקיו, להרקולס ולוסיליסה היפה, למשה רבנו ולשרק? כולם גיבוריהם של סיפורים, שקריאה בהם תזהה תבנית דומה, שחוזרת באינסוף עלילות לאורך אלפי שנים ועל פני תרבויות בנות אזורים גאוגרפים שונים ורחוקים זה מזה. המבנה המכונה 'מסע הגיבור/ה' שעליו מושתתות אגדות עם עתיקות כמו גם יצירות קולנועיות מן המאה העשרים ואחת, הוא אחד הנושאים הנחקרים ביותר בתחומי הספרות ההשוואתית, והעיסוק בו גולש לתחומי חקר הדת והמיתולוגיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה ועוד. זוהי תבנית שכל כך טבועה בנראטיבים שלנו, שקשה ממש להצביע על המקור שלה או על הופעותיה הראשונות. אלה ככל הנראה היו עוד טרם העלאת הסיפורים על הכתב, ושיקפו תבנית אנושית, נפשית, שמשותפת לכל בני האדם. העובדה כי תבנית זו חוזרת באופן כה נפוץ, עד כדי קלישאה, בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, כמו גם העובדה שכולנו יכולים להזדהות עמה ולשאת את עינינו אל הגיבור/ה המציית/ת לכלליה, הן עדות לכך שמשהו בסיסי במבנה הסיפורים הללו, מוכר לנו ומצוי בכל אחד ואחת מאתנו.  

​

הראשונים לזהות את התבנית הזו ולחקור את משמעויותיה, הגיעו בעיקר מתחומי חקר הנפש, והיו, בהתאם לרוח התקופה, גברים (עובדה שמן הסתם השפיעה מאד על תחום המחקר). הפסיכואנליטיקאי אוטו ראנק, תלמידו של פרויד ומי שסייע לו להרחיב את מחקרו גם לתחומי התרבות, האמנות והמיתולוגיה, תלמיד וממשיך נוסף של פרויד, קרל יונג, ותלמידו שלו, אריך נוימן, האנתרופולוג האנגלי החובב, הלורד ראגלן, חוקר הפולקלור הרוסי ולדימיר פרופ, וכמובן ג'וזף קמפבל, חוקר המיתוסים האמריקאי – כולם היו גברים שפעלו ברוח הסטרוקטורליזם של התקופה, וחקרו בעיקר גיבורים זכרים, תוך שהם מתייחסים באופן מאד מסוים להבדלים בין הגיבור והגיבורה, ובין העולם המיתי של הגברים לזה של הנשים. חוקרות נשים החלו להכנס לתחום רק בסביבות שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר מורין מרדוק, פסיכותרפיסטית יונגיאנית ותלמידתו של ג'וזף קמפבל, פרסמה ספר עזרה עצמית שעסק במסע הגיבורה, ונקט עמדה טיפולית תוך שימוש במיתוסים אודות גיבורות נשים. קלאריסה פינקולה אסטס, מחברת רב המכר "רצות עם זאבים", התייחסה אף היא להיבטים הנשיים של תבנית מסע הגיבור, וחקרה את מה שהיא מכנה "ארכיטיפ האישה הפראית", תוך שהיא מבקשת להשיב לנשים את הכוח והחיבור אל הטבע והפראיות, שאבד להן לטענתה. עוד ועוד חוקרות וחוקרים הצטרפו אל תחום עיסוק זה, חלקם תוך ביקורת לא מעטה על אלה שקדמו להם (בעיקר על ג'וזף קמפבל, כמדומני) ועל האופן שבו השתמשו הללו במקורות הספרותיים שמהם שאבו את מסקנותיהם.     

​

למרות הביקורת הרבה שספג ג'וזף קמפבל על עבודתו, אבני הדרך שאותן זיהה בתבנית מסע הגיבור, ובעיקר החלוקה הבסיסית שערך ביניהן, משמשות עד היום חוקרות/ים, מטפלות/ים ואף תסריטאיות ותסריטאים הוליוודיים. קמפבל התבסס על הפרספקטיבה הפסיכואנליטית ובעיקר על המבט היונגיאני, כאשר ניתח את עלילת היסוד של מסע הגיבור, והתייחס אליה כמטאפורה לתהליכים הנפשיים אותם עובר כל אדם בצורה מחזורית בחייו. הרעיון כי המיתוס מבטא רובד בלא-מודע האוניברסלי, וכי כל אחד ואחת מן הדמויות המאכלסות אותו מייצג תבנית יסוד ארכיטיפית כלשהי, שימש את קמפבל בהפיכתו את הקריאה במיתוסים לחיטוט ברעיון האוניברסלי של נפש האדם, ואת עצמו לגיבור תרבות שמציג את המפתח לחיים טובים יותר. בתקופה שבה החלו לצמוח תנועות הניו-אייג' והעזרה העצמית בעולם המערבי, ובעיקר בארצות הברית, נפלו רעיונותיו של קמפבל כפרי בשל על אוזניים רעבות לרעיונות אקזוטיים מתרבויות קדומות ורחוקות, וגם על אוזני מבקריו שקבלו על הפופולריזציה, ההשטחה, והמחקר הלא מקצועי שערך לטענתם.

​

ג'וזף קמפבל התמקד בחלק העלילתי שבו הגיבור נקרא להרפתקה, יוצא אליה וחוזר ממנה. בבואו לעשות שימוש בחלק זה כדי לאפיין מהלך נפשי כלל-אנושי, הוא צייר את המסע כדרך מעגלית, מחזורית, שבמיתוסים אמנם מגיעה לסיומה בדרך כלל לאחר מחזור/סיבוב אחד, אולם בחיים היא חוזרת שוב ושוב, כתבנית שבתוכה כלוא הקיום האנושי מרגע לידתו, ושעליה נגזר עליו לשוב עד ליומו האחרון. הוא אפיין 17 שלבים בהתהוותו של הגיבור מרגע שנקרא לצאת להרפתקה, שאותם חילק לשלושה סעיפים עיקריים: היציאה, החניכה והחזרה הביתה. תבנית זו, לטענתו ולטענת קודמיו, היא תולדה של המבנה הנפשי האנושי שהגה אותה והטמיע אותה אל תוך המיתוס, והיא בתורה יכולה ללמד את בני האדם כיצד לנהוג בעצמם בהרפתקאות החוזרות ונשנות שמזדמנות לפתחם, מעצם היותם חיים בעולם.