מסדר הטומאה
מניפסט
רועכם
כל פעילויותיו ומשנותיו הפילוסופיות של מסדר הטומאה מבוססות על תובנותיו והצהרותיו של "רועכם".
רועכם איננו אל או ישות עצמאית כלשהי. קולו של רועכם הוא הקול הנובע ממעמקי בטנו של האדם התרבותי. זהו קולה של הכנות המשלבת את המחשבה הרציונאלית עם מחוותיו היצריות של האדם - ללא צביעות, ללא צורך בהתנצלויות או ברגשות אשם. רועכם מייצג את הספק הבריא המקנן בגופו ובשכלו של האדם החושב. הוא היצר הטבעי והבלתי-מוכחש של בן התרבות המודרנית, הוא הקול של האני המקורי, הבסיסי, המורכב משילוב אינטואיטיבי של מוח חושב ושל גוף יוצר, של מחשבה ושל כוח, של רוחניות ושל יצריות.
רועכם השמיע את קולו המבעבע לראשונה בשנת 2005 (ארבע שנים לפני-ספירת-הטומאה), והוא זה אשר העניק את שמו לעצמו, תוך הכתבת משנתו המורכבת למייסד המסדר. קולו של רועכם נשמע מאז פעמים רבות במסגרות שונות, וכתביו הופצו בקרב קהלים שונים, אך מצומצמים. עתה, נראה כי הבשילו הזמנים להפצת רעיונותיו של רועכם בקרב ההמון.
אף על פי ששימש כנשא-ההתגלות-הראשונה, מייסד מסדר-הטומאה אינו נוטל בעלות כלשהי על רועכם, מתוך הבנה שרועכם הוא הקול הנובע מן המעיים ולא מן השמיים, מגופו של האדם ולא מרוחם של מלאכים או ישויות אסטרליות. ככזה, מורכב רועכם מתכונותיו ומידיעותיו של נשא ההתגלות - מיצריו, מספקותיו ומהאינטואיציות העמוקות ביותר שלו, ושלו בלבד. לפיכך, הגבול בין רועכם לבין נשא-ההתגלות-הראשונה הינו מטושטש ובלתי ניתן לקביעה מידתית. יחד עם זאת, אין מן הנמנע שיחליט רועכם בעתיד לעשות שימוש גם בנשאים אחרים, על מנת להמשיך ולהפיץ את דבריו.
הכתבותיו של רועכם עברו במהלך השנים האחרונות עיבוד והפנמה, והן יוצאות כעת אל האור כמשנה מסודרת, מתורגמת ואחראית, אשר מהווה תולדה של למידה רבה והגות מעמיקה בכתבים המקוריים. מתוך ההכרה בעובדה שרועכם הנו רעיון מנטאלי, ישות שגבולותיה מטושטשים והיא מורכבת גם מתכונותיו המקוריות של נושא ההתגלות, יהיה זה אשר יהיה, אין מסדר הטומאה לוקח כל אחריות על הופעות נוספות של רועכם ועל פרשנויות חדשות של דבריו, שמקורן מחוץ למסדר. המסדר מטפל בכל הופעה ובכל תובנה חדשה שמוכתבת על ידי רועכם, באחריות רבה ותוך העמדת ספקות ושאלות רבות על מנת להגיע להבנה עמוקה ככל הניתן של תורתו ושל האפשרות לחיות על פי העצות והתובנות המופנמות בה.
מסדר הטומאה מציג תפיסה פילוסופית ייחודית, אשר אין בה מחויבות כלפי ישות טרנסצנדנטית כלשהי, אם כי היא מציגה מערך פולחני מתוך ההכרה בהכרחיותו של מערך שכזה, ובצורך האנושי בדוגמות טקסיות. רועכם אינו מציג את עצמו כאל, כי אם כמורה-דרך, כהצעה להבנת החיים באופן אחר. הוא אינו כופה את תובנותיו על איש, אם כי הוא מציג בטחון מלא במשנתו, ובאמונה כי בעתיד תאומץ זו על ידי רבים.
האדם והדת
מסדר הטומאה מכיר באדם המתקיים בתרבות האנושית כעבד השואף לחופשי, ובדתות הממוסדות כגופים המציעים לאדם שחרור באמצעות המרת מצב-העבד שבו הוא שרוי, למצב-עבד אחר. הדתות הממוסדות, על פולחניהן ומשנותיהן הפילוסופיות, מעניקות לאדם את הבטחת החופש בתמורה לשעבודו המוחלט, אשר על פי רוב כרוך באמונה ובסגידה לישויות טרנסצנדנטיות. אנשים אשר בוחרים שלא לעקוב אחר משנותיה של דת אמונית כלשהי, אלה המזהים את עצמם עם ה"נאורות", מוצאים עצמם על פי רוב משועבדים לדוגמות אידיאולוגיות אחרות, המתחפשות לחילוניות חופשית, אך במהותן משמרות את מעמדו של האדם כעבד.
"עידן הנאורות" ניסה לשחרר את האדם מכבליה ה"חשוכים" של הדת, בטענתו כי הדוגמות הדתיות והחוויות המיסטיות נחותות מן החשיבה הרציונאלית ומן ההגות הפילוסופית. רבים נהרו אחר תנועות ההשכלה שנתגבשו בעידן הנאורות, בעודם רואים את הפתרון המדעי כתחליף הרציונאלי לדתות השונות, ושמים את תקוותיהם בהבטחות הקידמה הטמונות בטכנולוגיה ובמדע. במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים, הבין האדם כי גם למדע אין, ככל הנראה, את היכולת המוחלטת לספק תשובות התואמות את החשיבה ה"רציונאלית", לשאלות ולאתגרים הקיומיים שמציבה בפניו התרבות האנושית.
מסדר-הטומאה גורס כי בשלב זה חל משבר אמון חמור (שאנו עדיין בעיצומו) בין האדם למדע ולחשיבה הרציונאליסטית. משבר זה נבע, לטענת המסדר, מכך שהאדם, אשר עדיין נזקק למערכות חוקים אובייקטיביות, ייחס חשיבות אמונית עודפת לדוגמות המדעיות, והפך, הלכה למעשה, את המדע לתחליף ישיר לדת. משבר אמון זה, אשר פקד (ועודנו פוקד) את התרבות האנושית, גרם להתפרקותן של האידיאולוגיות ולאובדן האמונה באמת ובקיומה של משמעות אובייקטיבית לחיים.
החלל הרוחני שנוצר בעקבות השבר (המכונה ע"י המסדר "השבר הפוסט-מודרני"), הביא לצמיחתן של תנועות חדשות, שניתן לכנס תחת הכינוי "תנועות העידן-החדש". התורות הרוחניות המוצעות על ידי תנועותיו השונות של "העידן החדש", נשענות על שילוב של אמונות, דתיות במהותן, אשר מניחות, על-פי-רוב, את קיומן של ישויות טרנסצנדנטיות, יחד עם אמונות פסבדו-מדעיות, אשר מסייעות לחסידי העידן החדש להתקרב גם אל המגזרים החילוניים. לעתים קרובות תמצא את חסידי "העידן-החדש" מייחסים תודעה ליקום עצמו, או מבטיחים הבטחות בשמו של ה"קוסמוס".
מסדר-הטומאה רואה ב"עידן-החדש" את הסימפטום לצורך האנושי במערכות אמונה, שימלאו את החלל הרוחני שנוצר בעקבות המצב הפוסט-מודרני. אלא ש"העידן-החדש" משיב את האדם אל המקורות הראשוניים של הדת והתלות בישויות טרנסצנדנטיות. בתוך כך משמש "העידן החדש" גם כר פורה לשרלטנות קפיטליסטית, ומהווה שלב חדש בעידן הצרכנות, האנוכיות והאטימות המוסרית. בסיכומו של דבר, נותר האדם, בן-העידן-החדש, נתון למנגנוני העבדות האמונית, וכבול תחת תנאים שלכאורה אינם תלויים בו עצמו.
מסדר הטומאה מבין את מנגנון העבדות, את הצורך של האדם במנגנון שכזה, ומאידך את השאיפה שלו לשחרור מכבליו האנושיים. לפיכך, מספק מסדר הטומאה עבור מאמיניו את הצורך בעבדות באמצעות מסגרת של שיטות פולחן ודוגמות טקסיות, אולם הוא מותיר אותן כציפוי לחירות אמונית מוחלטת, שבמסגרתה יכול בן-מסדר-הטומאה לקבוע עבור עצמו את מערך אמונותיו. כך, מותיר מסדר-הטומאה את העבדות בקרב מאמיניו כסימפטום בלבד, ומרוקן אותה ממהותה המשעבדת, על מנת שאלה יוכלו לחוות שחרור אמיתי. בתוך המסגרות הפולחניות שמציע מסדר הטומאה, תמצא את החירות להאמין בכל מה שנפשך חפצה בו, ולתרגם אמונה זו למעשים מבלי לחוש כחוטא.
הטומאה
הטומאה היא מצב ביניים, שמשמעותו הפרת סדרים וטשטוש גבולות בין קטגוריות וערכים אשר מובנים ברמה התרבותית. דבר נחשב לטמא או למלוכלך לאחר שהוסט ממקומו, חרג מגבולותיו או מן התחום שבמסגרתו הוא ממושטר. החברה התרבותית נוהגת למדר ולנסח הבחנות בין ערכים כמו "טהור" ו"טמא", "טוב" ו"רע", "יפה" ו"מכוער" וכדומה. מסדר-הטומאה מכיר בקיומן הנתון של הדיכוטומיות הללו, ואף גורס כי הישרדותה של תרבות דורשת ותלויה בקיומם של גבולות וקריטריונים, שעליה לקבוע לעצמה. יחד עם זאת, נראה כי האווירה שנוצרה במסגרת העידן הנוכחי, גורמת לאיבוד הביטחון והאמון באמות המידה, אשר מובילים להפקרות אלימה ולכאוס תרבותי. המסדר רואה צורך במילוי החלל שנוצר בעקבות הבלבול הסובב את המושגים והדיכוטומיות הישנות, שנראה כי לא המדע ולא הדתות הקיימות יכולים עוד לספק את הכלים להתמודד עמם. המסדר מציע את הטומאה כמושג המייצג מצב, שבו טשטוש הגבולות והפרת הקריטריונים הנו הכרחי להערכתם מחדש של הערכים הקיימים, ליצירתם של ערכים חדשים וקטגוריות נוספות. משמעותי לא פחות מכך, הוא תפקידה של הטומאה בזיהוי הנסיבות והאינטרסים אשר הובילו לניסוח הגבולות, הערכים והקטגוריות מלכתחילה. הטומאה קוראת לאדם לבחון את ה"לכלוך" - את הנסיבות שהביאו להופעתו ואת הפוטנציאל היצירתי הטמון בו - לפני שהוא מנוקה במטרה להשיב את ה"סדר" על כנו.
הטומאה איננה מצב קבוע - היא זעה ורוטטת, מרפה ונצמדת, בוחנת ושואלת. היא איננה רואה בגבול ציווי רוחני המגיע ממקור חיצוני כלשהו, אלא כמתווה ארצי, חומרי, הנובע מצרכים אנושיים, כמו גם מאינטרסים ומתנודות של כלכלת-כוח. על החברה מוטל לשוב ולבחון כל העת את פעפועם של התחומים אלה באלה, מבלי להגדירם כמוחלטים מחד, ומבלי להפקירם באופן מוחלט, מאידך. מסדר-הטומאה שוקד כל העת על ניסוחה של דרך התבוננות חדשה בעולם, וקורא למאמיניו לשוב ולבחון את הקטגוריות ללא הרף, תוך נקיטת אחריות מוסרית, ותוך הבנה כי אנוכיות מוחלטת ואלטרואיזם עיוור, מהווים את שני צידיו של אותו המטבע.
האל
מסדר-הטומאה מכיר ברעיון האל כרעיון ותיק, שקיים משחר האנושות, ושביטוייו בקרב בני-האדם הם שונים ומגוונים. בהיותו כזה, משפיע רעיון האל על האנושות כמעט בכל היבט ובכל רגע מחיי היום-יום, אצל דתיים וחילוניים כאחד. לפיכך, מוצא מסדר-הטומאה את שאלת קיומו הממשי של האל כשאלה לא רלוונטית, היות וגם אם זה אינו קיים במושגי הקיום והממשות המובנים לנו, השפעתו על העולם עדיין ניכרת ומשמעותית לאין-ערוך. במובן זה מתמודד מסדר-הטומאה עם רעיון האל כאילו היה זה קיים כממשות לכל דבר, על צורותיה השונות (מי מהן אשר משפיעות על חיי האדם-המערבי יותר, ומי פחות). עבור המסדר מייצג האל את הסדר הישן, את הדיכוטומיות והקטגוריות אשר בהן מבקשת הטומאה להתערב ולבחון. מסדר-הטומאה מציג תורה-ללא-אל, לכל הפחות במובן המילולי של המושג, ככוח או כישות ממשית בעלת יכולות על-טבעיות.
מסדר-הטומאה חותר תחת רעיונות רבים הנובעים מן האמונה באל, היות והוא רואה במטרתם את שיעבוד המאמינים. יחד עם זאת, עושה המסדר שימוש ברעיונות רבים המובאים במסגרת הדתות השונות, אלה המונותיאיסטיות ואלה הפוליתיאיסטיות, כל אחת על פי ההשראה שביכולתה להציע לחייו של בן-מסדר-הטומאה. פעולות פולחניות וטקסיות רבות שמציע מסדר-הטומאה, מטרתן בשחרור האדם מכבלי הדוגמות האמוניות שאליהן היה משועבד במסגרת חייו הקודמים.
הצהרות
הבסיס לאמונותיו של בן-מסדר-הטומאה מובא כאן בנקודות, והוא נובע ברובו מההכרה כי בהיותו ייצוגה המעשי של דת חדשה, אף לא אחד ממאמיניו מגיע מחלל ריק, ובכולם מושתתת אידיאולוגיה דתית או חילונית, כזאת או אחרת. אנו מאמינים כי רעיונותיהם של הדתות המונותיאיסטיות באשר לנושאים מהותיים כגון טוב ורע, שכר ועונש, חיים-לאחר-המוות וכדומה, צרובים בתודעתם של בני התרבות המערבית, ובכלל זה גם באלה שבחרו שלא לבחור באמונה דתית כלשהי. ההצהרות הבאות מתמודדות עם הבנה זו, ומושתתות על האמונה בנכונותה. ההצהרות מובאות כאן כרעיונות למחשבה ולדיון, והן מהוות מרכיב קטן ותמציתי של תפיסת עולם כוללת יותר. משנתו המורחבת של מסדר-הטומאה תובא בעתיד הקרוב בצורת לקסיקון עיקרים, שיפורסם על פי סדר ה-א"ב.
הצהרות על הטומאה
1. הטומאה מייצגת את מצבי הביניים, את טשטוש הגבולות ואת בחינתם הבלתי פוסקת.
2. טשטוש הגבולות הנו הכרחי להתפתחות, אולם הוא דורש את קיומם של כאלה.
3. אין דבר נקי. לו יימצא אי-פעם דבר שכזה, שייטמא נא!
4. כל חפץ, כל צומח וכל חי, יש בו פוטנציאל אינסופי למימושה של כל סטייה.
5. הסטייה מקיימת את החיים ומתחזקת אותם.
6. המקרה מהווה השראה למימושה של הסטייה. מסדר-הטומאה מעריך, מכבד וקשוב לאקראיות.
7. דרכו של מסדר-הטומאה היא דרכה של האמנות. המסדר רואה באמנות, על צורותיה השונות, את הדרך הנכונה למימוש משנותיו.
8. אין התחלה בעולם ואין בו סוף. הזמן הוא הרקב, והוא אשר הורס את הדברים.
9. הרס של דבר אחד הוא הקמתו של דבר אחר. הטומאה אינה מזהה בהרס דבר שלילי או חיובי בהכרח.
10. מסדר-הטומאה מוקיר את כל הפגמים והפגומים החיים על פני האדמה. הפגום מתקרב לשלמות משום שהוא מכיל גם את החסר.
11. האל, הגורל והחיים-שלאחר-המוות, הנם מושגים שלא ניתן להוכיח את קיומם הפיסי, אולם כרעיונות קיימים, הם בעלי השפעה משמעותית על העולם.
12. "טוב" ו"רע", "יפה" ו"מכוער", הם מושגים תרבותיים שנתונים להתניה חברתית. המסדר מקבל את עובדת קיומם של מושגים אלה, אך מכיר רק בכוחה של הטומאה - האלים נטשו את עמדתם.
הצהרות על האדם
1. האדם הוא בן-כלאיים, יציר של רעיונותיו השכליים ונתוניו הפיסיים; בן-חיה ואלוהים.
2. כל בני-האדם חוטאים מעצם היוולדם.
3. כל בני-האדם טמאים מעצם היוולדם.
4. כל גוף, גבולותיו פרוצים. הוא נספג בעולם והעולם נספג בו.
5. העולם נחווה דרך נקבי הגוף, המכונים שערי הזוהמה. אלו הם משכנות החושים המטמאים את האדם.
6. כל גוף חווה את העולם בצורה אחרת. החוויה היא מקור הידע, והידע לעולם יהא תלוי בגוף החווה את הצורה.
7. נקבי הגוף, שערי הזוהמה, משכנות הם לעונג וגם לייסורים.
8. התקשורת בין החיים, מרביתה עוברת דרך שערי הזוהמה.
9. לכל נקב ונקב שפה משלו, והאדם דובר הוא את כולן.
10. נטייתו הטבעית של האדם היא לכלכל את המשכיות התהליכים, גם את אלה אשר יבואו לאחר מותו.
הצהרות על בן-מסדר-הטומאה
1. בן-מסדר-הטומאה מתבוסס בכל. גם יחיד הנו, וגם רבים.
2. שאיפתו של בן-מסדר-הטומאה לידע היא אינסופית, בלתי מוגבלת וחסרת מנוחה.
3. דבר אינו מובן מאליו עבור בן-מסדר-הטומאה, ולא קיים בעולמו דבר אשר אינו ראוי לשאלה ולפקפוק.
4. עבור בן-מסדר-הטומאה, אין שאלה ללא תשובה, ואין תשובה שאינה מעוררת שאלות נוספות.
5. בן-מסדר-הטומאה מצוי בשאיפה מתמדת להתרתו מכבליהן המשעבדים של ההתניות החברתיות.
6. בן-מסדר-הטומאה נוטל את האחריות על קורותיו, גם כשאלה אינן מצויות בשליטתו.
7. בן-מסדר-הטומאה קנאי לחירותו, לזמנו ולטריטוריה שלו.
8. בן-מסדר-הטומאה מכבד את חירותו של האחר, את זמנו ואת הטריטוריה שלו.
9. בן-מסדר-הטומאה אינו מושיט את הלחי השנייה. מי שפוגע, אל ייפלא אם יפגע.
10. בן-מסדר-הטומאה מודע לכך שרגע-המוות הוא ממשי ובלתי ניתן לדחייה, כאשר מגיע.